אני לא יודעת איך להתחיל לכתוב לך את זה.
נכון, זאת קלישאה של  "אין לי מה להגיד אבל חשוב לי להגיד
משהו". ויש לי מה להגיד, אבל אני לא יודעת איך להתחיל.
אני פוחדת להתחיל.
כי אני יודעת שאם אני אתחיל זה יהיה לקבל את זה שאת נגמרת. שאת
הולכת מפה, ולא תחזרי.
נכון, אז תקפצי לביקור, אבל שתינו יודעות שזה לא לחזור, ושתינו
יודעות ששום דבר לא יהיה אותו דבר.
ואני מפחדת. אני לא רוצה שתעזבי אותי. אני רוצה שתמיד תהיי פה
כדי להגיד לי מה לעשות, כדי שתהיי פה לגרום לי לחשוב על מה
שאני עושה, כדי לדחוף אותי להתחיל לעשות משהו עם עצמי וכדי
שאני אפסיק לפחד.
ואני לא יכולה להפסיק לפחד בלעדייך.
ואני לא יכולה להפסיק לפחד בגללך.
אני רוצה שהכל ישאר כמו שהוא. ונכון, אני דורשת יותר ממה שאני
יכולה לקבל ואני לא אהיה מרוצה מאף מצב שיהיה ואני לא אתבגר
לעולם. לא בלעדייך. לא כשאת באיזה חור שכוח אל, שאני לא אצליח
להגיע אליו בחיים למרות שאני אמורה לעבור לגור שם.
וגם אם אני אכתוב לך טריליון מכתבים, וגם אם נשב ונדבר על כולם
בחיים לא נגיע לפתרון. כי את צריכה ללכת. אני יודעת שאת צריכה
ויודעת שזה יעשה לך גם רק טוב. אבל אני לא רוצה לעזוב ידיים.
לא רוצה לתת לך לעלות על האוטובוס הזה כמו שנתתי לך לפני
שנסעתי. לא מוכנה שתעלי. הדלתות סגורות בפניך, את לא נוסעת. את
נשארת פה איתי.
והופס, הנה קפצה לי תמונה שלך לראש - "אל תהיי מצחיקה נעמה,
שתינו יודעות שאני עוזבת, ידענו את זה תמיד".
תני לי להיות מצחיקה. עוד פעם אחת ודי. תני לי להשאיר אותך פה
איתי. שלא תלכי. שיהיה לך רע. לא איכפת לי, רק שתישארי ותתקשרי
אליי כל ערב ב-12 בלילה ותגידי לי מה שלומך ואיך עבר היום. רק
שתישארי ותצאי איתי לעוד איזה טיול חנוכה עם נעלי קיפי, ורק
שתעמדי עוד פעם בחדר רק עם חזיה ואיזה מכנסיים מזעזעים ותגידי
שזה לא משנה כי אם הם היו רוצים לראות עוד הם היו מוצאים את זה
בלי בעיה באינטרנט וכי ממילא יש בנות עם ביקיני, אז מה זה כבר
חזיה?
ואני לא מוכנה לקבל את זה שאת עוזבת. אני יודעת שאת עוזבת,
ואני יודעת שזה חשוב לך לעזוב וחשוב בשבילך לעזוב. אבל אני לא
מקבלת את זה. "אז מה, כל מה שאת לא מקבלת לא קורה? אני לא
מקבלת הרבה דברים והם עדיין קורים". שיקרו. שימות כל העולם. רק
אל תלכי. אל תעזבי אותי.
לא שוב.