רון בית / תוגת הדמעות |
הצליחו לדלוף איכשהו,
אפילו לא טיפטוף,
מחורים שחורים שהיו פעם עיניים,
לשווא ניסו להיזכר
ברמז של חיבה או ליטוף.
על זיפי זקן קוצני,
נאחזו כבקרני - קש,
שלא יאבדו לנצח,
מפרצוף
אפור שהיה פעם פנים,
ששכח כבר מזמן את הטעם
של סתם נשיקה על המצח.
ומלאך המוות הטוב,
עסוק מתמיד בימינו,
זאת היתה העונה הבוערת,
הוא שבת משניה ממלאכתו
ונטל לו דמעה עלובה,
שתהיה לו אחת למזכרת.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|