החיים... תמיד משבחים אותם סוגדים להם אומרים שצריך לנצל כל
דקה שאסור לפספס. אבל כמה בעצם תלוי בנו? הנה אני בחורה ששונאת
מסגרות וכבילות, תקועה בצבא הגנה למדינה שגם ככה לא שווה את זה
ולא באמת אכפת לה ממך. אז אמרתי נתנחם על איזה כתף אבל אנשים
פורחים, מתפתחים פונים לדרכים. להכיר בפאבים או מועדונים - זה
רק זבל כימי, תשלובת של אדם שטחי ומשעמם עם ריח אלכוהול שממסטל
אותך ממרחקים, אז מנסים אינטרנט, אולי שם זה אחרת כי זה סך-הכל
אותו סוג של אנשים שמחפשים איזה ישות זרה להתפרץ אליה - ואז
מתגלים שם כל מאושפזי גהה למיניהם שעוד יותר מייאשים אותך ומה
בעצם נשאר לך בחיים לרדוף אחרי מה שאתה רוצה ולהשיג אותו בגיל
70 עם הקטטר? לנסוע לטיול לנקות את הראש ולחזור מפורק בשקית?
סתם לשבת בבית קפה ולעלות לאוויר? אני יכולה לאהוב הכל, לחשוק
בטיולים, בחורשות ירוקות, לעבור תחת מים נופלים, לתת לנשמתי
לרחף לה בין הציפורים, לרצות להיות ספונטנית לנסוע לכינרת
באמצע הלילה סתם כדי להספיק לראות את הזריחה או פשוט ללכת
לשחות ביום הכי גשום בשנה רק כדי להרגיש מיוחדת, אבל האם זה
באמת כל-כך פשוט? אני באמת יכולה לדחוק עצמי מחוץ לכל ההמון
הזה? פשוט להסתובב סתם ככה פתאום לכיוון השני ולהתחיל ללכת
מבלי שאף אחד יבחין? ומי אמר שלא ניסיתי, שלא קמתי בבוקר
השלכתי לפח את כל החומריות, את כל הבגדים היפים ההשקעה
החיצונית והחלטתי פשוט לחיות חופשי? זה עבד טוב, בהתחלה הרגשתי
משוחררת, בדיוק כמו דג שחמק מהרשת אחרי שהות מורטת עצבים
בתוכה, הרגשתי שהמערכת המעיקה הזו גומרת לי כל טיפת חמצן
וחשיבה עצמאית שהייתה בתוכי. תמיד ידעתי שאני מיוחדת, אותי אף
פעם לא עניין לשחק בבובות ולשים את הנעליים של אמא או להיות
מלכת הכיתה, ידעתי שיש בי צד ייחודי שכמו תא סרטן פשוט היה
רדום לו שם שנים רק חיכה להתפרץ למלא אותי להוציא ממני את הכל,
לתת לי חיים. התחלתי ללבוש בגדים שבאמת אהבתי אז מה עם הירוק
הזוהר לא התאים לאדום עם הצהוב המחריד ככה אהבתי, השיער? סתם
עוד מחסור לשינה טובה בבוקר אז קצצתי, טיפה מים והוא נראה
מצוין. אני הייתי מאושרת הרגשתי כמו אריה שקבל יער שלם לעצמו
אבל ההמון שנדחקתי בו כדי ללכת לכיוון ההפוך לא ידע איך לקבל,
היו כאלה שניסו לסובב אותי בחזרה - למסור לי מפה עם כל ההסברים
אבל אני בשלי, והם? חס וחלילה! אדם בעל מחשבה חופשית מתהלך לו
לבדו? זה סכנה ממשית לציבור! אז נותנים כסף לאיזה אדם שמקשיב
לאנשים, זה פתרון טוב, הוא מדבר אני שותקת הוא מדבר אני מלגלגת
ככה לאט לאט אני עוברת שטיפת מוח. אז חוזרים למוטב, מוותרים על
החופש, גוזרים את הכנפיים וחוזרים למערכת, והאושר? הוא נשאר שם
מאחור עוד מחפש את עצמו. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.