סטרואידים אנבולים

ישבתי בתוך החלל האחורי של הוואן הלבן אליו כרגע נכנסתי
וניסיתי להיזכר למה אני שם, לאט לאט התחלתי לשחזר לעצמי את אשר
אירע.
נזכרתי בחוף הים הרגוע בצוהרי יום סתיו חורפי, בעננים האפורים
המכסים את השמים וברוח הנושבת, ראיתי את עצמי שוכב על החול הלח
ולידי התיק עם הראש של דוד ("דוד" המלך של מיכאלנג'לו). לפתע
מסוק צבאי נחת על החוף וממנו קפצו במהירות כמה חיילים חמושים
שהחלו להתפזר במהירות. בתוך שניות החוף התמלא במסוקים ובחיילים
עצבניים והיה נראה כאילו נקלעתי למרכזה של מלחמה, מעט האנשים
אשר שהו בחוף החלו לצעוק ולברוח ונראה היה כאילו הדבר רק מוסיף
לעצבנותם הטבעית של החיילים.
במהירות קמתי מהחול והלכתי אל עבר החניה, כאשר הגעתי לחניה
מצאתי וואן לבן אשר נראה לי מתאים למטרותי ונכנסתי לתוכו.
התיישבתי בתוך הוואן וניסיתי להיזכר למה אני בו תוך כדי שימת
עין על התיק, כשסיימתי להיזכר פשוט ישבתי וחיכיתי. לפתע הדלת
נפתחה ומיכל נכנסה, היא לא ענתה לי למה היא איחרה, רק התניעה.
כאן מגיעה הקטע החביב עלי שבו אני ומיכל נוסעים במכונית, אני
חושב שמיכל היא נהגת ממש טובה כי פתאום מצאנו את עצמנו באיטליה
(או לפחות כמו שדמיינתי את איטליה), נסענו במעלה הר כלשהו עם
המון סיבובים ומשני צדי הכביש הצר שבו נסענו היו המוני שיחי
אפונה ריחנית. בצדי הדרך היו כל כך הרבה שיחי אפונה ריחנית
שממש לא ראינו דבר מבעדם, רק אותם ואת הכביש. לאחר כמה דקות של
נסיעה מיכל פתחה חלון כי הגענו למסקנה שאם אנחנו באיטליה אז
כנראה הם לא יתפסו אותנו ואז לבסוף יכולתי להריח את הנוף
שסביבי ולשים לב שבכלל חמים ואביבי בחוץ. היו שם המון דברים
צבעוניים ועליזים בחוץ שקרצו לנו והמשיכו במעופם ובמשחקיהם בין
עלי האפונה, וכל הנוף הזה השפיע גם עלי ועל מיכל שהתחלנו לצחוק
ולספר זה לזו כל מיני סיפורים מצחיקים.
לבסוף כאילו החליט ההר שנמאס לו, נגמרה העלייה והחלה הירידה
שבסופה מצאנו את עצמנו בפתחו של כפר קטן, החלטנו לעצור בצד
ולצאת לטייל ברחוב הראשי. כשיצאנו מהאוטו הסתכלתי על האוטו
שלנו שמשום מה נראה קטן בהרבה מהאוטו אליו נכנסנו בחוף , קטן
כמו "מיני מיינור" עליזה ולא וואן גדול, לא משנה. יצאנו לטיול
ברחוב הראשי כשאני סוחב את התיק עם הראש של דוד שפתאום נראה
קטן ופרוותי כמו תיקים שבנות לוקחות לטיול בקניון עם החברה הכי
טובה (נדמה לי שהייתה לו צורה של כלבלב חמוד באופן מוגזם).
באמצע הרחוב הראשי פגשנו תיירת שברגע שהנחתי את התיק שלי על
הרצפה בעטה בו בחזקה ומיד התחילה לצעוק שהרגל שלה ממש כואבת
וגם קצת לבכות. הובכתי כמובן ותהיתי מה להגיד שיש לי בתיק,
לאחר מספר גמגומים הסברתי שיש שם יציקת ברונזה של הראש של
"דוד" של מיכאלנג'לו.
התיירת לא הבינה הרבה ממה שגמגמתי לה ורק נראתה מבולבלת עוד
יותר מההסבר.

ואז חנוך הגיע , הוא הסתכל עלי באמצע הרחוב ועל התיירת ההמומה
ורגלה הנפוחה ועל מיכל והתיק, ועל עצמו באמצע איטליה. והוא עמד
וצחק.