עכשיו את יכולה
לשבת על כסא נדנדה ולנוח,
להגג על הים והרוח.
לדבר על אלוהים,
ולדבר אל אלוהים,
כי עכשיו יש לך זמן.

ואת יכולה
לאכול דברים משמינים,
כי כבר לא אכפת לך
איך את נראית
ואיך תראי.

את כל הפרסונות האפשריות כבר לבשת
והמסכות-
הן שחוקות ובלויות
משנים ארוכות של שימוש.

עכשיו את יכולה לאחסן הכל
במחסן החיים העלוב שלך
ולנעול אותו היטב,
שאף אחד לא יפתח.

מבפנים את מרגישה
שההספק שלך
הוא כמו של אדם בא בימים,
כל כך תמים...
אבל כלפי חוץ
עורך עודנו גמיש ורך.
רק העיניים מעידות
על התשישות והברק שדעך.

עכשיו את יכולה
לשבת על כסא נדנדה ולנוח
מתחת לעץ התובנות שלך
ולהקשיב לשירת הציפורים.
אנשים יחלפו על פנייך
ואת תאמרי להם שלום
כי עכשיו יש לך זמן
לדברים הקטנים האלה.
אולי אפילו תחייכי,
כי החיוך כבר לא נועד
לעשות רושם.
אולי עכשיו זה יהיה אמיתי.

ובאבחת סכין אחת
את מחלקת את עצמך
לאלף חלקים
של כל הדברים
שרצית אי פעם להיות,
ומרסקת את המראה
למיליון רסיסים
שפעם הרכיבו הבעות.

ואחרי ישיבה ממושכת
באותה פוזיציה משעממת,
כסא הנדנדה שלך
כבר לא כל כך נוח.
פתאום הוא עומד להישבר
ואת פוחדת ליפול ולשכוח.
את מחזיקה את עצמך
חזק חזק
ומגלה על עצמך דבר חדש...