אני חם לי, ואני מזיע. יושב מול מכונת כביסה, ומזיע. יום ראשון
משהו באלול, אלפיים וארבע, אני
לדודי ודודי לי. זה אלו "ל. בכל מקום בשיר השירים כשמוזכרת
סמדר, יש המילה "מחבל " ליד, איפשהו,
ככה דבורה אומרת, ויש לה דוקטורט בקבלה. לחבל בפרח, ניצן
אפילו, שעוד לא הספיק... להיות.
יום א ', החמישי בספטמבר, התשס "ה, הלכתי לקנות עוד צבע לבן
בריו ברוקא, ברובע החמישי. כבר
בתחילת המסע, עלה בדעתי שיום א ' זה שבת פה, אבל גם שמאיה
המסטולה, הבוסית הקומוניסטית שלי,
בחיים לא תקשר בין זה לבין סגירת חנויות לחומריי בניין.
המשכתי ללכת, ותכף היה בי חשק מוזר למצוא בית כנסת. היום
החמישי, אתמול היה הרביעי. לפני שבע
שנים וחודש, התגייסתי לצבא. יש לומר קדיש. הייתי בבקו "ם
וצעדתי על פס הייצור שבסיומו יצאתי ירוק,
צבע שלעולם לא יהיה יותר בשבילי רענן וטרי וגלילי כשם שהיה. זה
מפתח תיקווה, נו, איך קוראים לו,
שחור ורזה כמו חרוב היה... לא יודע לפתור תרגילי מתמטיקה בשניה
וגם לא זוכר שמות. פרדי ? מה פתאום.
זהר גריידי, זהו. היה איתי מהמיטה באוהל עד המבצעית.
ניגשתי אל משרד התרבות היהודי,שם איפה שיושבים שוטרים מול א '
גדולה וכסופה, מוסווית ביד אמן
גרפיקאי מיומן, שומרים. שלא תברח ?
אחדשם עצמו על המדרכה שממול, שם ידיים על המותנים ועשה פרצוף
מאד סמכותי. השני צילם
אותו. לחצתי על הכפתור המבקש להיכנס, וראיתי מבעד לשתי דלתות
זכוכית עבות וכהות מישהו מתקרב.
לרגע הייתי בטוח לרגע שזו ההשתקפות שלי, כיוון שלא יכולתי
לשמוע את צעדיו. נשמע קליק קטן מאד,
פרדוקסאלי, ודחפתי את הדלת.
בחלל האפל שבין שתי הדלתות הייתי תחום, ושמעתי קול משמיים קורא
לי "בונז'ור "... הבטתי לכל עבר,
כאילו שלא ידעתי שזה השומר מאחורי זכוכית שלישית כהה
ומשוריינת. שאלתי איפה יש בית כנסת. לא
יודע. שוב קליק ויוצא, השוטר הדוגמן הפגין מבטא דרום -צרפתי
כשאמר לי שיש אחד בצפון פריז. כל העיר
הזו שוחה בבתי-כנסת. אני לא מפה, הוא אמר, בבוז קל.
בדרכי לשם, קודם, ראיתי כנסייה גדולה עתיקה, ואינסטינקט
תיירותי אמר לי להיכנס. אף פעם לא עניינו
אותי כנסיות, ותמיד יצאתי מהן כועס. על כל מה שעושה הוותיקן
לכל כך הרבה אנשים תמימים ופתיים,
מאז ומתמיד. בחזרה מהמרכז היהודי, נכנסתי לכנסייה. אחר כך גם
הבנתי למה. בכניסה, צוענייה פשטה יד,
מרכינה ראשה בבושה. היא לובשת חצאית ארוכה מהוהה וסינר. שדיה
גדולים, נפולים. אני נכנס, אנשים
יושבים, מביטים רחוק, אל הקיר המואר והמקושט ועיניהם מלאות
סיפורים וצער ותחינה. משמאלי נרות.
נגיש. קטן ביורו או בשניים או בשבעה אחד ענקי. שמתי יורו
בחריץ, וחשבתי מיד שעדיף היה לתת אותו
לצוענייה. לקחתי נר קטן והצבתי על הכנה, איפה שהיה מקום, נר
ארוך ולבן היה לי שמש : יתגדל ויתקדש
שמי רבא.. זה בשבילך סמדרי. הנר בער יפה, ולהבתו נמתחה
בצייתנות ונכונות כלפי מעלה. להבה רכה
ובה שני מיתרים דקים ומתוחים. בצאתי, נתקלתי בעיני הצוענייה.
בשבילם היא ה "ענייה ", חלק ממבנה העל
של האמונה הממוסדת פה כמו אצלנו, אחת מהאיקונות, חשבתי בפוסחי
על פניה. ובשבילי, מהגרת ממזרח
אירופה. כהה קצת, לא נקייה כמוני, נקייה כמותה. לא מקובלת,
דחויה, אף אחד לא ירצה להכיר אותה והרי עוניה באשמתם כולם כאן.
חזרתי ונתתי לה שני יורו. היא חייכה מעט מאד ואולי היתה שם שן
זהב שברקה.
מה סמדר חושבת, אם יש לה באמת נשמה? רציתי לחשוב שהיא מחייכת
דרכה.
לשם.

מאיה גרה מול המסגד הגדול של פריז. בניין יפהפה וחצר מתוקה בו.
הרבה פליטים ומהגרים באים לשם
בקביעות סאלאם עליכום עליכום א 'סאלאם כל הזמן, וקבצניות זקנות
פזורות בפתחו. מול המסגד גן קטן
ובו מזרקה קטנה ומבעבעת ועליה יונים. לא של שלום, של רחוב.
שאלתי אדם, שנראה מקבל פנים, אם
אפשר להיכנס, ככה מלוכלך מסיד ובסנדלים. בוודאי, הוא אמר
והוסיף "ס 'דקה" בהצביעו על הזקנה על
סף המדרגות. אמרתי לו בפשטות ובקלות שהדהימה אותי, שאחותי
נפטרה לפני שבע שנים היום, שארצה
לעשות משהו לזכרה. הוא שאל אם אני מוסלמי, אמרתי שלא, יהודי.
והנפטרת ? גם לא. צריך לדבר עם
האימאם.
אצל האימאם, שרוע על כורסתו במשרד מלא ספרים עבים בערבית, הוא
מסביר לגברת המקשרת בינינו,
שעה ארוכה, מה עלי לעשות. הוא מונה באצבעות ומסמן בידיו גדלים
ומידות ואני חושב איך נפלתי. ירצה
בטח שאתאסלם, אקרא מאות סורות ועוד אחר כך יציג אותי לראווה,
יהודי. הוא אומר מספר פעמים משהו
כמו חליב. אני לא זוכר אם זה חלב, בשר, או לחם. על כל פנים,
הטקסיות הזו לא נראית לי. הגברת פונה
אלי, ומסבירה בצרפתית שעלי לקנות שלושה בקבוקי חלב וחבילת
תמרים. בשעהשש תהיה תפילה, וכל
באי המסגד יאכלו ויישתו. תביא גם כוסות חד פעמיות, הוא מוסיף.
כך זה יהיה לזכרה, אך גם לזכר כל
אלו שמתו מעולם, ככה אנחנו עושים. הלכתי לקנות. בתפילה לא
יכולתי להשתתף, והשארתי את השקית
לשוער. אלחמדוללה ואינשאללה בין חצאי המשפטים בצרפתית, נוגע
שוב ושוב בליבו להשתתף בצערי.

בבית הכנסת ברחוב נוטר דאם דה נזרת, היתה חתונה. הגברים והנשים
יושבים בשני אגפים שונים,
בספסלים ארוכים למול החופה, כמו בכנסייה. הרב נואם על אחדות
העם כאחדות הזוג, ואורגן כנסייה כבד
מנגן, ליטורגיקה נוצרית מלווה חזן בניגון ספרדי. איש קטן יושב
כפוף בפינה רושם במחברת של טפסים
וטבלאות, וכיפה שחורה גדולה לראשו, כמו לראשי, רק ששלו נראית
שכבר יושבת שם הרבה זמן. הוא
ניגש אלי. אני שואל, בעברית, איפה הבית כנסת. חשבתי שזה רק
אולם חתונות, כי לא ראיתי שום ארון
קודש, ולא זקנים מתפללים, ולא אור של לפנות ערב בנחלאות,
ירושלים. הוא אומר זה זה. שואל איפה
אוכל לומר קדיש. אומר, תבוא למנחה או לערבית בשש, או תיסע
למונמרטר, בצפון פריז, שם יש קודם.
אני יכול לקבל סידור ולקרוא בו בעצמי עכשיו? בטח, בטח, הוא
ניגש ושולף ספר קטן ומדפדף בו. מתי
נפטרה ? שבע שנים היום. תהי נשמתה בגן עדן וכולי וכולי, מאיפה
אתם ? ירושלים. אה, ירושלים. יש לי
משפחה בבית אל ובגבעת זאב, הוא אומר. אתם מאיפה? במרכז העיר,
בסנטר. הוא מרים את עיניו לעברי
גדולות פעורות ושואל בפנים לא מגולחות בעוד אצבעותיו מדפדפות :
רחוב בן יהודה?
שקט חד וקריר עבר בי וליטף את עורפי, נעים ומרענן, קצת דוקר.
לא בן יהודה. רשב "א. אה, לא מכיר,
בבקשה. הוא מניח לי לקרוא. המילים הארוכות בארמית כמו נאמרות
מעצמן, לבדן, אני רק מתלווה אליהן,
עוכב בעיניים. מנסה להאט את הקצב הכאילו מוכתב לי, לא ברור
מאין, ממציא משמעויות, מרגיש בתוך
מכונת היזכרות. עזוב, תיזכר בסמדר עכשיו. חושב עליה פתאום,
שאולי הייתה אומרת תודה. מחייך.