הצגה נהדרת , ההצגה שלך.
ההצגה שבה נדמה לך שאתה מושך בכל החוטים.
ההצגה שבה נדמה לך שאתה שולט, מזיז את הבובות לפי רצונך, מדובב
אותן לפי רצונך, עם מבט תמים בעיניים.
ההצגה שלך, שכולם בה משתתפים, מונעים על ידך. או זה מה שנדמה
לך.
יום אחד, הבובות יקרעו את החוטים וימרדו. כן, כן ימרדו בך.
נמאס לכולם, אבל לכולם, מההצגה הזו שלך.
כשאתה מפשל ומתנהג לבובות הנאמנות שלך בזלזול ונוטש אותן כשהן
הכי צריכות אותך, אתה מצפה מהן שפשוט יחייכו וימשיכו בהצגה.
יותר מדי פעמים זה קרה.
יותר מדי פעמים כולם הלכו בדרך שלך, יותר מדי פעמים הבובות
נוצלו על ידך, יותר מדי פעמים.
צא מהאשליות, מהחלומות, צא מההצגה, כי נעלם הקהל, ולאט-לאט גם
הבובות נוטשות אותך. לך לא אכפת, אתה בטוח שהן יחזרו אליך, יש
לך את הביטחון הזה, שמבליט אותך מכולם, יש לך את הקסם הזה
שאנשים פשוט לא יכולים להיפטר ממך ולהעיף אותך לעזאזל.
יש לך את הפרצוף שגורם לאנשים לרחם עליך, ולא לעזוב את ההצגה.
פרצוף מציק, נדחף, פרצוף שכלוא בתוך הצגה.
אבל הנה, בסופו של דבר כמו שציפיתי, הבובות עזבו, קרעו את
החוטים, הקהל המעט שנותר, גיחך בבוז והלך. ולא נזכר בהצגה
הגרועה ביותר שראה בחייו, ללא בובות. רק חוטים.
ההצגה נגמרה.