ניעור.
ושוב אני מביטה בפנים הקורנות מאחורי הזכוכית.
ארבעה פרצופים מכוסים בחיוך מאושר, מתכסים בנצנוצים קטנים של
זוהר, כוכבים של שלג.
ניעור.
רוצה לצעוק עליהם - על מי אתם עובדים?! מכירה אתכם... גם כן
משפחה מושלמת.
אני יודעת שאחרי שתחזרו הביתה - לבית הקטן שעומד סנטימטר
מאחוריכם - תחזרו להיות המשפחה שאני מכירה...
נכון?! ברגע שאנשים מסובבים את הגב אתם יכולים לחזור להיות
המשפחה הלחוצה והחונקת שלי.
ניעור.
רואה? הנה גם את בתמונה, שם, בחלון הקטן עם האור, למעלה -
מסרבת להשתתף בזיוף הגדול הזה.
ניעור.
עוד הבזק קורן של פיסות זוהרות של שלג שנופלות עליכם, עוד כדור
חג-מולד - הזיוף המשפחתי.
חיוכים מלאכותיים שיתחלפו בצעקות ברגע שהעמדת הפנים מסתיימת,
ברגע שהשלג נגמר.
ניעור.
מנסה לנער אתכם, להכאיב לכם במציאות החותכת, אך אתם כלואים
בתוך בועה של אושר מלאכותי.
ניפוץ.
שברים של כדור זכוכית ומשפחה מאושרת, וכל מה שנשאר בידי הוא
שלג זוהר, מזויף.