גשם ירד כל אותה עת. ואפלוליות אפורה כיסתה את הרחוב. בתוך
החדר, המואר באור צהבהב צורם, קריר. הדי הנשיפה יצרו על החלון
משטחי לובן לחים. והגשם, אינו רוצה להרפות. הרחוב השומם מעלה
זיכרונות רחוקים. נשימה עמוקה. ראשי נשען בכבדות על הזכוכית
הקרה.
על ימי שמש שנדדו הלאה.מחשבותי ריחפו קלות כנוצה. יתכן וכלל לא
היו כאלה, אך החושך בחוץ גם בשעות האור, מעביר תחושה אחרת. ימי
השמש אשר עברו להם על מדשאות מוריקות וחיוכי העננים. קצות
אצבעותי מדגדגות להן לגשת ללחצני הטלפון החלקים. פרצופים
נעימים עולים מן הזכרון, נשלפים כשחיוכם מואר באור בהיר. חיבוק
חם נוגע בזרועותיי, כמו שתמיד אהבתי ואותו צחוק מתגלגל שהמשיך
לזמר באוזני דקות ארוכות, גם כאשר לא נשמע. הלב עוצר תחושות
חנוקות והראש יודע, כי דברים לא ישובו להיו כפי שהיו. הרצון
שואל כל הזמן מדוע, אך תשובה אינה ניתנת לשאלות רטוריות. תחושת
חמיצות.
והכל מתעמעם וגלים חדשים מציפים את החורבות. אושר מתוק וישן
כתמונת שמן מתפוררת, חוזרת לעיתים בצורה מעט מטושטשת.  מחוקים
מההווה ומסרבים לחזור. המתנה אשר ידוע כי כוזבת, נשחקת מיום
ליום. ואיני רוצה לעזוב, איני רוצה להמשיך, איני רוצה לשכוח,
אך עכשיו כבר אין השאלה כלל נשאלת לרצוני.

ואני, כולי געגוע