היא מציתה סיגריה נוספת.
"אז אתה מבין למה אנחנו יורוטראש, דייויד? אנחנו באים מכל רחבי
אירופה ומגיעים למקום הזה עם כל כך הרבה תקוות, ואחת אחת, הן
מתפוגגות, כמו בועות סבון. ואז אנחנו מגלים: אנחנו לא נמצאים
בחברה קוסמופוליטית. אנו בחור הניקוז של אירופה".

וואו. מישל יכולה להישמע דרמטית כשהיא רוצה. אני בוהה בשתיקה
בדניס (לפחות ככה אני חושב שקוראים לו), ששפוך מעל הבירה
העלובה שלו ושר שירים שאני לא מכיר. "מישל", אני עונה בהכנעה,
"את צודקת כמובן. אבל האם לא קשה לך לראות את עצמך כאחת שגרה
במין ביוב אנושי? כי מילא מה שזה אומר עלינו, מה זה אומר עליך,
יקירתי?"

אין דבר שמישל שונאת יותר מאשר כשקוראים לה "יקירתי". זה מזכיר
לה את הילדות באוסטריה, עם סבא נאצי, או משהו כזה. היא קמה.
"טוב, אני גמורה. אני הולכת לישון, נראה לי." זה די מגוחך שהיא
לא עונה לשאלה שלי, אבל ווטאבר. שלא תענה.

רעיון!

"תגידי, לפני שאת הולכת, יש לך שורשים נאצים אולי?" שתיקה
מביכה. ליחשושים על היהודי המתנדנד מרוב שוטים מול האוסטרית
השמנה שבטוח תמחץ אותו באגרוף אחד. מישל לא עונה ישר, אלא
מסתכלת עלי ועל כולם במין חיוך מבהיל. לבסוף היא אומרת שכן,
והאם יש לי בעיה עם זה. אני לא עונה ויוצא משם. בפח הקרוב אני
מקיא את כל הבירה ההולנדית ששתיתי ואת כל האיברים הפנימיים שלי
גם.

בלילה אני חולם. מישל, לבושה במדי אס.אס. מרביצה לי בכוס הבירה
שלה וצועקת "יודן! יודן!". אנחנו בפולין, בשלג, אבל משום מה יש
לי טלפון נייד בכיס. אני מכסה את הראש לי בידיים ומישל ממשיכה
להכות בי. אני נאחז בעץ ומתמוטט עליו. בזמן שיורד לי דם
והזכוכית נכנסת לתוך הגב שלי, אני מחבק את העץ, ומרגיש את הטחב
שלו באצבעות. אני ממולל אותן ופתאום הכאב מפסיק. אני מסתובב
ורואה שמישל נעלמה, אבל יש חיילי אס-אס אחרים שמסתובבים שם.
אני מפחד.

הצלצול של הנייד מעיר אותי. הרינגטון הוא "ביג אין ג'פאן" של
אלפאוויל, ופתאום אני נזכר שהם גרמנים.

"לפעמים, חייבים לסלוח ולשכוח", אני חושב.