אין לי כוח להתחיל שוב עם כל התלתלים הזהובים והתפוחים
המתוקים. אולי אני בכלל לא כזאת... אמרו לי לצייר משהו משמח,
ציירתי קשת בענן עם נצנצים ורודים וסוכריות אדומות. אז שיחררו
אותי הביתה- אמרו לאמא ואבא שאני כבר בסדר,שיצאתי מהדיכאון,
אני אדישה קצת זה הכל ושרצוי שאצייר כל יום. מאז כל יום אמא
מביאה לי פעם ביום דף עם מלא טושים, צבעים ועפרונות ואומרת לי
לצייר מה שאני רוצה. פעם ציירת ציורים בצבעים "עצובים"
והרופאים אמרו שאני ילדה עצובה.
אבל מה בכלל אכפת להם מה אני מציירת? זה שאני לא מציירת בורוד
אלא בשחור וכחול זה לא אומר שאני ילדה עצובה!.
הרופאים אמרו לי שאני ילדה איטיליגנטית יחסית לגילי, ושילדים
מחוננים הם דווקא הילדים שבסיכון. אמרתי להם שגם אם אני מחוננת
אני לא אלך למחוננים. הם אמרו שאני לא יודעת עדיין כלום, ושאני
בונה לעצמי אידיאולוגיה שגויה. אז אני אמורה להמשיך לצייר כמה
פרצופים מחייכים במשך כמה חודשים ואז הכל יגמר, וכבר לא יתנו
לי כדורים.
אז אני אלך למחוננים, כי זה סדר התכניות של הילדה המושלמת, אמא
ואבא יתפערו בציוניי ויגידו כמה אני מושלמת וכמה אני מוצלחת,
ויראו לחברים שלהם את הציונים המושלמים יחד עם הציורים של
התלתלים הזהובים, והתפוחים המתוקים.