ליטל דוויל / שתיקת המתים |
למשכבך האחרון,
אחרי שהחיה, בגופך כבר נגסה.
באש התופת
צרבת בעיניי
תמונה לבל אשכחה,
כחלום בלהות,
שאיננו נמוג
עם שקיעת הלבנה.
נזכר במילים
שאינן נאמרו,
צלילים שאזני לא תשמע.
אמונות נשכחות,
של חיים אחרים
למדתי על כר משכבך.
כנושא החרב
של מטרה נעלה
נלחם על זכרונך.
מטרתי נעלה,
אך אמונתי נשכחה.
שתיקתי נשמעה,
כצעקת בהלה,
בתמונה של אש, ותופת,
של מוות וחופש.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|