ערב יום שבת. את שוב נוסעת, משאירה אותי לבד לשמור על הבית.
הדלת ננעלת. המכונית המקרטעת שלך עושה את דרכה בשביל.
התיישנות. עייפות. ניסיון עלוב להחזיר את החיים למסלולם עכשיו
שאבא איננו.

הקפה מרתיח לי את הדם. אני יושבת לכתוב עוד עבודה. תיכף נגמר
הסמסטר, אני קרובה לקצה ונשפכת מרוב צער.
הטלפון מצלצל במכונית, ואת עונה בקול הרומנטי שלך, "קול של
רדיו", אבא היה אומר.
מדווחת שכביש החוף מעולם לא היה רגוע יותר מזה, רק הים גועש.
אפשר לחשוב שקיץ עכשיו. תיכף את קופצת לתוכו עם הביקיני הוורוד
שלך ומסובבת ראשים.

שונאת את השעות האלה. יודעת שאת נוסעת לשם, לבד.
את לבד, אני לא אוהבת אותך ככה. בערב יום שבת, כך נדמה לי, הכל
נהיה יותר מלנכולי. העצים יותר עצובים, השמש השוקעת, יפהפיה
כמה שתהיה, נוטה להזכיר לי את השעות המעטות של החופש שנותר לי.
המפלצת שנקראת סוף השבוע מאיימת לנגוס בי וללקק את הדם השחור
שלי. זה צבע יותר בהיר מכל מה שארגיש אי פעם.

אם את שם בוכה, בבקשה, רק תגידי. אני אגיח מבעד לנוף המדהים
הזה ואנגב לך את הדמעות.
במילא הכל כל כך קשה, ואת בקושי סוחבת, אישה יפה שלי, שמנה שלי
בת ארבעים.
התוכנית שאני אוהבת משודרת. כמעט נרדמת, לא יכול להיות שאשן
כשאת לא פה. נשיקה מזויפת על המסך, שאריות של רומנטיקה זולה
בשעה מאוחרת נרדמת מכורבלת. רומנטיקה בשקל, וזה לא מדבר אליי
אפילו חצי מילה.
חורף. חם לי יותר מדי. אסור לעזוב את הבית, זה שיא האכזבה
לעזוב מקום שטיפחו אותך בו במשך חמש שנים.

כינור וצ'לו. ריקוד קלאסי, בפעם המיליון מפעילה את המערכת לדקה
ארבעים, שומעת פרק ראשון אח"כ מכבה. קשה מדי להאזין למוסיקה
בלעדיו ובלי ריח של מקטרת, ואת צוחקת ומתעצבנת. "אין לכם טעם
במוזיקה". יש לי לכלוך רטוב על הלחי, את היית קוראת לזה דמעה,
עכשיו זה רלוונטי. קוראים לזה - להתפרק. הבעיה שזה מבפנים, כל
כך צורב וממכר. עצב.

תקשיבי לרוח, אולי עדיף שתפתחי חלון, שום דבר רע לא יכול לקפוץ
אלייך מבעד לחשיכה. גם אם עכשיו קשה, תדעי לגעת במקומות
הזורמים. לא נורא אם הסרעפת נתפסה, מחר הקול יהיה בסדר,
תוכלי לשיר לי סרנדה על הריון או על גיל התבגרות מאוחר מדי.
שתי סיגריות ואת מסודרת לכל החיים. גם הביטוח יעזור, ואולי
פוליסה של זקנים. ידעת לטפח את עצמך.
כלל ברזל הוא רק לא לדאוג. זה יום אחד כל פעם. פה לוקחים במנות
קטנות עד שמתמכרים לאושר. לוקח זמן.
לפעמים לאט מדי, לפעמים מהר. מבטיחה לך שתתרגלי.

פניה חדה בדרך. תמשיכי ללכלך, לקלל. את מחייכת וזה יפה לך,
ציפור שיר קטנה ושברירית שלי.
מאמינה לך. מאמינה בך. אל תאבדי את עצמך לשגעון, כי זה יהיה
נורא עצוב, ולא ישאר לנו כלום, רק לצחוק.
מין צחוק שחור ומרושע. צחוק של אנשים שסובלים כל הזמן.