שדה תירס
שליו וצהוב.
אינסופי.

גרגר פצפון, ישבתי לי בתוך עשרות, מאות, אלפי הגרגרים שהתחבאו
בין חבריהם.
שמועות היו רצות בלי סוף... "אתה חושב שהם באמת מסוגלים לאכול
אותנו?!" "אין סיכוי! שמעתי על כאלה שהגיעו לגטאות מברזל נספחו
בסוכר?" "זה פשוט לא אתי!" "אסור להם לעשות את זה" אמר אחד
מחבריי המיוסרים, המפוחדים לאין תאר.
אני זוכר את הבוקר הזה, הבוקר הנורא ההוא בהם לקחו את
קורנילייה, בת זוגתי לחיים הרחק הרחק... השמועות אמרו שהיא לא
עוד גרגרית תירס חטובה, שהיא עובדה לחטיף תירס במקדונלדס!
אלוהים, יכולתי למות מהכאב שחשתי כששמעתי את השמועה הנוראית
הזו. התפללתי שהיא יצאה שלמה ובריאה מהקיבה של איזה ילדה יפנית
בעלת עודף משקל חריג.
זה אכן קרה, כעבור חודש או שניים קיבלתי מכתב מקורנילייה
שסיפרה לי שהיא באמת הגיע למקום מוזר עם איזה פדופיל בשם
רונלד. היא הייתה מבועתת (וגם היה לה ריח לא משהו, לפחות המכתב
הריח ככה)... החלטנו שאנחנו חייבים לעזוב. לברוח!
דוד שלי אשר על שמו נקראה להקת רוק ידועה - "קורן" korn", סיפר
לי באחד מביקוריו על נחלת שקט בה מובטחים לנו חיים ארוכים עד
לריקבון איטי טבעי. כמובן הוא היה הגאולה שלי בין צעקות גרגרי
התירס בימי החמים של הקיץ. אז כן, שלחתי מכתב לקורנילייה בה
אני מתכנן להגיע לצלחת של נוסע חברת התעופה לאזור איי התירס
הנידחים שליד הודו. היינו צריכים לקחת בחשבון כמה סכנות בדרך,
אבל התוכנית כולה נראתה לא רע בכלל.
קורנילייה השיגה לי מחט ותוך כמה שעות כבר חילצנו אותי
מהשכונה.
מצויידים על גבי שיירת נמלים התחלנו את המסע לשדה התעופה.
ציפינו להגיע תוך שבוע ולהסתלק.
הגענו לשדה התעופה, הכל כמתוכנן, מוכנים ומזומנים.
הבחנתי באיש מוזר שכולו בגדים כחולים ומבט זועף ורוטן מתנוסס
על פניו, לצידו עמד איש עם חולצה לבנה שהסתכל עליי בחיוך תוך
שהוא מביט לצדדים וידו האחת מאחורי גבו.
בבת אחת הרגשתי איך הם מתנפלים עליי, והמחט נכנסת עמוק בגבי.
האורות המעומעמים האירו מכל עבר והמילים האחרונות ששמעתי
היו..."
הוא הזכיר שדה תירס, זו כנראה סכיזופרניה לפי הערכתי אבל אין
לדעת, בכל מקרה מצבו נראה חסר סיכוי ומילותיו האחרונות לפני
שקשרנו אותו היו "שדה תירס, שליו וצהוב, אינסופי".