אן ווי / הנסיעה האחרונה |
הסתכלנו על הים וגמענו את הנוף
אתה נהגת מרוכז בכביש
אך כל שניה שלחת מבט רגיש
חייכת אלי
ליטפת את פני
ואני מבקשת שלא תעבור את המותר
אבל אתה רק אמרת- מה שאפשר, אפשר
140 זה לא טוב מספיק- מבטך חצוף
אתה צריך לטוס, אתה צריך לעוף
אני זוכרת את החיוך והמבט אל שפתיי
שנמשך שניה אחת יותר מידי...
עכשיו
כשאני במיטה הלבנה, מוקפת מכשירים
אני נזכרת במשאית, עם 20 הגלגלים
אולי הנהג השני אשם, אולי הוא נרדם
אני רק יודעת שאותך
לא אראה לעולם
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|