אנחנו שלושה במטבח. אבי לבוש מכנס קצר וגופייה לבנה, לוקח את
הביצה מהמקרר. אני רוצה להזכיר לו לקחת גם מרגרינה אבל התחושה
הכהה בלחי גורמת לי לשתוק. הוא ניגש אל הארון שמעל לכיור, לוקח
משם ספל בצבע בז' שאמא קנתה לפני חודשיים, את השני הוא שבר על
הקיר בפעם האחרונה שהם התווכחו. ניגש למגירה של הסכו"ם ושולף
בהתחלה סכין גדולה חדה, מחזיק אותה ביד בכוח, גורם לשרירים שלו
להתנפח, מביט עליה מרוכז ואז מחזיר אותה פנימה ומוציא מזלג
ישן.

שובר את הביצה מעל הכוס, חצי מהצהוב נשפך לו החוצה. הוא מסובב
את הראש לכיוון אמא לראות אם תאמר לו משהו. היא שותקת, לא
אומרת כלום. "למדה להיזהר בלשונה", ככה הוא קורא לזה, המורה
מבית הספר נאות עלומים. "בקרוב סגן מנהל", אומר כבר שלוש
שנים.

ניגש שוב למקרר, מבחין בי תחת היד של אמא, מלטפת לי את הראש
באיטיות. "תעזבי קצת את הילדה," מתחיל. "היא גם ככה יותר מדי
מפונקת." מוציא ביצה נוספת וניגש לשיש. מביט על צהוב ששוכב כמו
ציור ליד הכוס. מושיט יד למטלית יבשה ומורח אותו כל הדרך עד
הכיור.

בפעם השנייה הוא מצליח לשבור את הביצה לתוך הכוס, חיוך של
שביעות רצון עולה לרגע על הפרצוף שלו ומייד נעלם. בוחש את
הצהוב של הביצה השנייה יחד עם חלק מהצהוב של הראשונה והלבן.
מוסיף מעט מלח ונעצר. כנראה חושב מה הוא שכח.

אבי ניגש לתנור הישן. הידיים שלו קצת רועדות בכל פעם שהוא
משתמש בו, אומר לעצמו שהוא כבר יכול לקנות תנור מחורבן בלי
העזרה של אף אחד, שם את המחבת הישנה על הכיריים ומביט בתוכה.
"בואי לפה", פוקד בלי לסובב את הראש.
אמא מזנקת מייד, מזיזה אותי ממנה. ניגשת לכיוונו. "זה נקי זה?"
הוא מרים את המחבת במהירות ומצמיד אותה לפרצוף של אמא. אמא
מנסה לסגת מעט לאחור אבל הוא תופס את הראש שלה עם היד השנייה
ומצמיד את הפרצוף למחבת. אני נסוגה לכיוון הקיר, מנסה להיבלע
פנימה בלי להצליח בזמן שהוא ממשיך. "חתיכת כלבה, כמה פעמים אני
צריך לומר לך שחיידקים חיים בלכלוך כזה. מה את רוצה, שאני
ארעיל אותך? חתיכת מטומטמת." מושך אותה בשער בכוח לכיוון
הכיור.

אמא כפופה, נצמדת לכיור, בזמן שהוא פותח את המים החמים בעוצמה,
מנחית את המחבת בכוח בתוך הכיור ואומר בקול שקט "תנקי." הוא לא
עוזב לה את השער, מכופף אותה לכיוון הכיור. אמא לוקחת את
הסקוצ' ומשפשפת את המחבת. הוא תופס לה את היד בכוח, ולוחץ אותה
כלפי המחבת. "ככה לא משפשפים, אני אראה לך איך משפשפים." מתחיל
בכוח להזיז את היד של אמא למעלה ולמטה במחבת עם הסקוצ'. עוזב
לרגע את השער שלה ומוסיף סבון לתוך המחבת.

אני רואה את העיניים שלי אמא מאדימות בזמן שהוא משפשף בעזרת
היד שלה, רואה את הסימנים האדומים שהאצבעות  שלו עושות על היד
שלה. לבסוף הוא עוזב את היד ומתחיל להשפריץ על המחבת ועל היד
של אמא מים רותחים, אמא צועקת והוא עוזב אותה, נותן לה להתרחק
ממנו וסוגר את המים. "ככה מנקים מחבת." מרים את המחבת מהכיור.
מראה לשתינו. אמא מביטה בו ושותקת, דמעות זולגות מהעיניים שלה,
מחזיקה את הסימנים האדומים בעזרת היד השנייה שלה, מנסה להסתיר
אותם ממני, מעצמה.

מניח את המחבת בכוח על התנור ומדליק את האש תחתיו. שופך את
הביצה מהספל פנימה. וממתין. אני רוצה לומר לו שהוא שכח מרגרינה
או שמן, אבל אמא שכנראה חושבת כמוני מסמנת לי לשתוק. אני את
שלי על זה שלא אכלתי מהבוקר כבר קיבלתי. הוא מקשקש את הביצה
בתוך המחבת עם המזלג, גורם לי לצמרמורת. "תביאי צלחת נקייה."
אומר בקול שקט. "נקייה!" מדגיש שוב ומסובב את הראש לכיוון אמא
מבלי שהוא מפסיק לקשקש את הביצה.

אמא ניגשת לאחד הארונות, ומוציאה צלחת, מגישה לו אותה, הוא
מביט על הצלחת ובעוצמה זורק אותה על הקיר ומרים את המחבת
באוויר. "אמרתי נקייה", הוא שואג לכיוונה בזמן שהצלחת מתנפצת
על הקיר וריח של חביתה שרופה מתחיל לעלות. אמא ניגשת במהירות
לארון ובוחרת צלחת נוספת. מעבירה יד מהירה עליה כדי לראות שאין
טיפת לכלוך ומגישה לו אותה. הוא מביט בצלחת ומניח את המחבת על
הגז במקום בו האש לא דולקת. "לא היה קשה. אה? אני תמיד חייב
להתעצבן בשביל לקבל מה שאני רוצה?" שואל אותה מבלי לצפות לקבל
תשובה. "תוציאי עגבנייה מהמקרר, זה בריא בשביל הילדה." הוא
אומר לאמא. היא ניגשת למקרר ואני בלי לחשוב אומרת "אבל אני לא
אוהבת עגבניות."

לרגע יש תחושה שהזמן נעצר כאשר אמא קופאת במקום ואבא מסתובב
אליי. אני רוצה לברוח אבל הרגליים שלי לא מצליחות לזוז, אולי
קצת לרעוד. אבא מניח את הצלחת עם המקושקשת על השולחן וניגש
לכיוון שלי. אני לא מצליחה להרים את היד בזמן שאמא מנסה לומר
משהו ודמעות מטפטפות לה מהעיניים.
אבא מגיע אליי וכמו בסרט ישן אני רואה את היד שלו מתרוממת
לכיווני באיטיות ואז הכול נעלם ונעשה  לי שחור בעיניים.