הזיעה ניגרת
והצחנה עולה
הלחץ לא יורד
והעייפות גוברת
הנפש סדוקה
וטרודה והגוף, רועד.
הגידול ממאיר
והבכי לא נפסק.
הסדקים גדלים
ואט, נשבר.
הנפש כמו בניין מתמוטט, קומה אחר קומה נופלת.
והגוף, כמו זכוכית מנותצת, שבר אחר שבר
נופל אל תהום ללא קצה.
וכאילו לא נותרה עוד לבנה לבניין הנפש
ולא דבק להקים מחדש את פאזל הזכוכית של הגוף.
התהום עמוקה והשברים אינם נמצאים.
הגידול מתפשט ומכביד והסוף קרוב מאי פעם.
והרגש גובר על הכל מתנצח, נאבק, לעיתים נופל ונכשל
אך שוב קם ונלחם ולבסוף גם מנצח, אך הרגשות הן הרגשות
ולבד הן אינן שורדות.
והסוף אולי לא בניצחון.

אז הסוף אינו ידוע ואולי גם קצת רחוק.
ואולי דברים טובים עוד יבואו ויפתיעו
ואולי.