לא... זהו לא השפשוף הגס והאנוכי שאתם מן הסתם חושבים עליו,
ובגללו התחלתם לקרוא דווקא את זה... לא!
זהו שיפשוף היידים אחת בשנייה, בשעת זימה. כשאתה נהנה ממשהו
אנוכי וערמומי. אפילו, אם הוא לא קשור אליכם. או אם לא יזמתם
אותו. ברגע שנהנתם מרגע זימה שכזה, השתנו חייכם. נהפכתם באותו
רגע בדיוק, לאדם תככן.
יש לי וידוי... עשיתי את השפשוף המדובר, ביום המדובר (היום).
לפחות שני תריסר פעמים (יוצא עשרים וארבע.) כן, כן. אשמתי...
חטאתי... בגדתי...

אני בן אדם שנהנה מסחיטת מחמאות. וכשהמחמאות מגיעות סתם כך,
בעיניים שלי, זה עדיין סחיטת מחמאות. כי הלב או השכל, אחד מהם.
אינו מוכן לקבל את העובדה, שמישהו אוהב אותו. בלי שום שכנוע או
משחקי ערמומיות. שהוא אפילו לא שם לב. ומוציא מחמאות ("די! די!
אני לא מקובלת..." הבן אדם אוטומטית יענה, "לא נכון! את כן
מקובלת...")
אני ערמומית ותככנית. מה לעשות?! לכל אחד יש את הבעיה הקשה
הזאת, של חוסר אהבה. ובגלל זה כולנו ניראים ככה. ולא קורנים
מרוב אושר... ולמה בעצם??? אנחנו באמת צריכים את
הפידבקים???אנחנו באמת צריכים את האישור הזה??? את כל המחמאות
האלו??? אנחנו באמת צריכים אנשים שיגידו לנו איך אנחנו ומה
אנחנו??? מה בסדר ומה לא???

איך זה קורה שאנחנו יכולים להגיד לאנשים אחרים עצות. ולהחליט
להם מה טוב בשבילם ומה לא טוב. ולעצמנו... לעצמנו, אין לנו
מושג...
דעתי הצנועה (שלא נחשבת דבר כל עוד אני לא מיישמת אותה), היא
שלא! אנחנו לא צריכים את זה. בגלל זה לכל אחד מאיתנו יש את
הייחודיות. מה היא היחודיות בעצם??? למה היא קיימת אם לא בשביל
לייחד כל אדם לעצמו?! אם נמשיך ככה, נהפוך באמת למספר מועט של
גושים. של סוגי אנשים. כי אף אחד לא יהיה עצמו. כל אחד יהיה
חבר שלו.
אני לא יודעת מה אתכם, אני יודעת שאני רוצה להיות אני. ולא
חברה שלי.