ידעתי שהיא לא תעזוב אותי, כל עוד אני שם. ידעתי, שהיא לא
תוותר... לא עליי... ולא על התענוג של ללכת אחרי ולדרוש
ממני... היא יודעת מה היא עושה. היא חכמה יותר ממני, זה אני
יודע בוודאות.
גימפל מחייך אליי כמו תמיד. והנה עוד שנייה אני יראה את קובי.
והוא ישאל אותי שוב, כמו בכל יום. אם אני יקפוץ אליו היום
לראות כמה סרטים חדשים של כוסיות "חבל על הזמן". ואני יענה לו
את התשובה הרגילה ש"לא נראלי ששרה תרשה לי..." אני אומר "מי
זאת שרה???" הוא שואל "אשתי," עניתי. למרות, שלא הייתה לי אישה
ואפילו חברה לא היה לי. בכל אחד ואחד מן החודשים האחרונים .
שבהם, חיי היום יום שלי נהיו אותו דבר. כל יום היה דומה
לקודמו. הדברים המרגשים היחידים שקרו לי זה, כשהייתי מוצא איזה
מטבע אירופאי או משהו דומה לזה. חוץ מאלו לא היו לי דברים
מיוחדים.
עד שהיא באה....
אז אני מוכנה עם התיק שהכנתי אתמול. הכנסתי אליו הכול, כל מה
שהייתי צריכה. כל דבר שהיה עוזר לי למצוא את מה שאני מחפשת. את
האמת. אמרו לי, שאני צריכה לחפור. אז אני חופרת.
הלכתי לחורשה עם העצים, ששמה אני ויעקב היינו משחקים מחבואים
כשהיינו קטנים. זכרתי איתו כל רגע ורגע... עד שהוא עזב, ומאז
לא ראיתי אותו יותר. עכשיו כשאני מגיעה לפה, חוזרים אליי
זיכרונות. אני מתיישבת מתחת לעץ. ומתחילה לבכות, להוציא את כל
הכאב. את כל השנאה. אני נזכרת, איך תמיד הייתי בורחת לפה. אחרי
שאחד "מהם" היה קצת עצבני. הייתי מגיעה לפה, מתיישבת. קרירה
ומרוחקת מהעולם. ובודקת לאט וביסודיות את המכות. אחת אחת
ומשווה אותם. מטפלת בהם, שוטפת אותם בנחל. ולפעמים כשממש הייתי
צריכה להתנקות, הייתי נכנסת לנחל. ושוחה לי ככה לבד. הייתי
שוטפת את הכאב יותר מאשר את הלכלוך... אני בוכה.
נעמדתי, התחלתי לחפש את העץ שלי. העץ הסודי. כל פעם שהייתי
מגיעה לשם, הייתי חורטת עוד קו עוד קו של כאב, של יאוש. עכשיו
אחרי שעברתי הכל. אני בסוף השביל, יכולה להסתכל על החיים שלי.
ואפילו, להיות גאה בעצמי. הסתכלתי מסביבי, התחיל להחשיך.
והעצים כולם נראו כמסתירים סוד. מה הם יודעים שאני לא? מה לא
הבנתי עדיין? איך אחרי כל השנים, עדיין לא מצאתי את התשובות
לשאלות שלי? עדיין לא מצאתי את העץ שלי. לא ראיתי אותו. כל
העצים מסודרים. כאילו מישהו סידר אותם. אחד אחד סידר, לכל אחד
את הטריטוריה שלו. למה לי הוא לא סידר את הטריטוריה שלי??
מצאתי את העץ. או לפחות את החור, שממנו תלשו את השורש. את העץ
שלי. הרגשתי כאילו לקחו את החיים שלי, את הסיפור שלי... את
העבר שלי. ופשוט עקרו אותו ממני ומהעולם.
חזרתי למקום שבו הנחתי את התיק, הוצאתי את האת והתחלתי לחפור
ולחפור. מדי פעם מצאתי איזה אבן או גוש, והוצאתי אותו. אחרי
שעות מרובות ומתישות של עבודה, הבנתי...
הבנתי למה אומרים לחפור. וגיליתי מה הייתי אמורה למצוא...
הייתי אמורה למצוא את הקבר שלי. נשכבתי בתוכו, יחד עם כל
הזיכרונות שעוד הצלחתי לשמור. עצמתי את עיניי, ומצאתי את עצמי
בתוכה. בתוך המנהרה הייתי שלווה, רגועה. כבר הוצאתי את כל החרא
מתוכי. והרגשתי שלמה, נקייה, נכונה לבאות. ידעתי מי אני, מה
אני עשיתי... מה אני עושה...
שלמה!
הלכתי אל האור הוא נצנץ.
