גלגולים של חשיבה, לידה חיים מוות.
הליכה על אבני שפה - אוטומטית.
לאן? לא ידוע.
לתת לגוף לשאת אותי, לאן שהוא זוכר.
הגוף יודע טוב ממני, שאובדת בין שמיים וארץ.
לשון מגולגלת קבורה בתוך לסת תחתונה, תחושה טובה של שינה עמוקה
וחלל פה שאוב למניעת חריקות.
הליכה.
דרך.
לא יודעת לאן, אבל הגוף שלי סוחף - הוא כנראה יודע.
לא מפקפקת.
תנועה אוטומטית, להוציא מפתח. שער לבן ומכוער עוצר אותי וזה
מוציא כמה שניות לפני מפתח. לא לעצור את התנועה.
אבל החתול שראיתי 4 צעדים לפני זה, הוציא אותי מהשוק והתחלתי
להבין איפה אני נמצאת.
זה, התחיל להיעלם, התחושות בגוף התחילו לחזור, והמודע חזר
לשקשק בתוך קיברו הגולגולתי.