"כמה שאני אוהב את הגוף שלך", אמר לי נעם, ברגע שהתרוממתי
מעליו, כשהוא משוח בזרעי הפורענות שלי שהציפו את בטנו החלקה.
רק לפני פחות משעה הוא נכנס בדלת ביתי, כששערו מסודר בקפידה,
לא נותן לקרני השמש המפתיעות של אמצע דצמבר לעשות בו שרפה.

"מה עם בן זוג," אני מנסה לשאול אותו, מבלי שהדבר יישמע מלחיץ
מדי, "זה מעניין אותך?"

- "אני לא במצב של חיפוש עכשיו," הוא אומר לי. מאוחר יותר,
באופן לא מפתיע בעליל, הוא יאמר לי בחצי פה: "יש לי בן זוג."

זו לא פעם ראשונה שהם מגיעים אליי. אני מניח שזו גם לא פעם
אחרונה. בורחים מקודש הקודשים שלהם, מארבע פינות הלב, מעצמם.
זה לא שיש בי משהו ממגנט, לרגע לא, זה עניין של תורה שבעל פה:
בוגדנות כאורח חיים. לא הייתי אמנם בצד שלהם, לא שהתנסיתי, אבל
אני לא מנסה לשפוט. בעבר הייתי פוסל מגע כזה, לא רציתי להיות
שותף לדבר עבירה, אבל היום... התנקיתי מרגשות האשם. אני בסדר
עם זה לגמרי.

"אתה יכול להיות איתי בקשר," נעם אומר, ולי זה נשמע כמו מנגינה
מוכרת של פרידה מנומסת. "גם אתה," החזרתי לו באותה המטבע, מבלי
שהתכוונתי לקבל עודף בחזרה.

                                       

"היי, זה נעם," שמעתי את קולו בסלולארי, יומיים אחרי פגישתנו
הקודמת. איזו הפתעה! "אמרת שאני יכול להתקשר אז התקשרתי... מה
אתה עושה היום? עובד ערב כמו אז?" הוא ניגש ישר לעניינים. "כי
אני פשוט הייתי בראיון עבודה עכשיו, ואני לידך..." הוא רמז
מפורשות.

"זה בסדר," אמרתי, "בטח שאשמח לראות אותך שוב." זיכרונות
הפגישה ההיא עוד טריים ונעימים. זכרתי היטב איך התפלש בפרוותי,
מלחך וממשש אותה בהנאה צרופה, כמו מצא אוצר אבוד.

תוך דקות היינו שוב במיטה, עירומים. נעם, שהציג את עצמו בפגישה
הראשונה כאקטיבי, התברר כמי שמעולם לא ממש חווה את החדירה
מהכיוון הזה. "כשאני שוכב עם חבר שלי, מתי, הוא זה שמזיין
אותי. כואב לי, אבל אני יודע שזה מה שהוא אוהב."

"ומה איתך," אני שואל. "אין לך מילה? אם אתה לא אוהב את זה, או
שזה לא מגרה אותך.. דבר איתו. תגיד לו."

"זה לא ממש שינה", הוא אומר. "זה מה שהוא אוהב. בגלל שהוא
מזיין אותי, אז בסטוצים, אני כאילו אקטיבי, כי אין לי כח כבר
לקבל יותר".

"סטוצים?", שאלתי. "כלומר בגדת בו כבר כמה פעמים".

"אל תעשה ממני זונה", נעם נעמד על רגליו האחוריות. "פעם בחודש.
זה לא נורא, כי אנחנו כבר יחד כמעט שנתיים. אתה יודע, צריך
לגוון".

נעם היה רעב לסקס טוב. לא נח לרגע. עולה ויורד, ויורד ועולה,
ומלקק, ומנשק, מלטף ועוטף.

"אני רוצה שתגמור לי בפה", הוא מפתיע.

"אני בריא, אבל זה לא מפחיד אותך?", שאלתי אותו, לא בטוח אם
אני באמת רוצה להיות שותף להגשמת הרצון שלו.

"אני בטוח. זה בסדר", אמר נעם עם חיוך נסול על פניו, והושיב
אותי קרוב אל פיו, על חזהו החלק ופטמותיו הזקורות, תוך שהוא
דוחף קלות את ישבני , כך שהזין שלי יתקרב אל פיו. נעם יונק
אותו בתאווה עצומה, בעבודת לשון מיומנת, ואני התמכרתי לה בכל
מאודי, עד שסילוני עונג הציפו את פיו, שלא הפסיק לינוק עד טיפת
האושר האחרונה.

לאחר שהתנקינו, שכבנו עוד דקות חבוקים כזוג אוהבים, נהנים משעת
כושר גנובה. לפתע צלצול טלפון. נעם קפץ מהמיטה כנשוך נחש. "זה
מתי", הוא אמר בהיסטריה. "קבענו להיפגש בקניון והוא בטח מחכה
לי. איך שהזמן רץ. אני אענה לו?", הוא מדבר מהר, מתלבט לאט,
והצלצול נפסק.

לא חולפת חצי דקה ושוב מתי מתקשר. "אני חייב להתלבש ולעוף מפה.
עדיף שאדבר איתו כשיש רעש של רחוב. בבית אצלך שקט, וזה ישימע
חשוד".

בכל אותם רגעים אני בוחן אותו בהנאה מחד, ומאידך בבוז. כמה
אנרגיות מושקעות בבריחה מדיאלוג בין בני זוג שחיים יחדיו כבר
תקופה ארוכה, ולא מוצאים את היכולת לגשר ולדבר.

"ביי. נדבר", הוא אומר לי, בעוד הוא יוצא מהדלת, כשהמעיל שלו
עדיין לא ממש עליו, מה שלא מונע ממנו לנשק אותי  - ולצאת.

                                           

"לא נכון!", הזדעזע חגי למשמע הסיפור והתיאור של גיבורי הפרשה.
"הם חברים של אייל!", אמר חגי בפסקנות. "ומתי הזה הוא כזה בן
אדם טוב. אתה חייב להפסיק להיפגש עם נעם!".

חגי הוא אחד מחבריי הטובים ביותר. הכרתי אותו כשיצאתי לתקופה
קצרה מאוד עם אייל, השותף של חגי לדירה. בעוד עם אייל לא ממש
חוויתי הנאה, ברור היה לי שחגי הוא הערך המוסף להכרות שלנו.
בעוד מאייל נפרדתי אחרי פחות מחודש, חגי ואני ידידים כבר למעלה
משנה. עם אייל נותק הקשר לחלוטין, בעיקר בשל כעסו על הפרידה
שלנו.

אחרי שחגי האיר את עיניי בטלנובלה המתרחשת ממש מתחת לאפי,
בעודי גיבור מרכזי בה, פלאש בק נעים החזיר אותי ליום בו יצאתי
למסיבה עם חגי, חודשיים לפני הסטוץ הראשון עם נעם. אל המסיבה
הגיעו אייל, ביחד עם זוג הנאהבים מתי ונעם. אמנם לא היה אז
דיאלוג, אבל פתאום נזכרתי בתמונה מעורפלת, ובה אני יושב למנוחה
בצד המועדון, ומגלה לצדי את נעם, ניחשתם נכון. החלפת מבטים,
ודי. נזכרתי.

                                     

הסילבסטר הגיע ואיתו מסיבות נלוות. אני וחגי יצאנו למסיבה
במועדון התאטרון, וידענו כי גם אייל והזוג נעם ומתי אמורים
להיות שם.

ואכן, מייד אחרי נשיקת חצות ארוכה ומלטפת עם חגי (אולי כאן
המקום להציע לו: תינשא לי?), הם הגיעו.

נעם נראה נבוך במיוחד, אבל מייד התעשת. "תעשה לנו הכרות?", הוא
שאל את חגי. "בטח בטח", חגי עשה עצמו כמי שאינו מעורה בסוד
העניינים. "תכירו: נעם, מתי - זה ליאור". החלפנו לחיצות ידיים
מנומסות, כל הנוגעים בדבר, והמשכנו לרקוד. קרובים, אבל רחוקים.
אני עם חגי, נעם עם מתי, ולפרקים אייל מצטרף.

לא החלפנו מילה לאורך כל המסיבה, נעם ואני. מה שכן, נעם מצא
לנכון לשאול את חגי, אם הוא ואני "ביחד", ובעקיפין לברר האם גם
אני שותף לבגידה, בדיוק כמוהו, שמא שנינו ממתיקים את אותו
הסוד. לאכזבתו, התשובה היתה שלילית.

                               

הימים חלפו, ונעם, על אף שיצא נלהב משתי פגישותנו החפוזות, לא
התקשר שוב. נסיון שלי לבדוק את הדופק, כפי שהציע לי מיוזמתו
לאחר פגישותנו - גם הוא לא צלח. נעם לא ענה לטלפון שלי.

"היום אייל הבין שנעם בגד במתי יחד איתך", מספר לי חגי בטלפון.
"נעם פלט איזה משהו בסגנון מה קורה ביני לבינך, כי רצה לברר עם
אייל אם הוא מכיר אותך", חגי מספר לי, חצי משועשע חצי מזועזע.

חיוך מטופש נמרח לי עכשיו על הפנים, בדיוק כמו ברגע שחגי דיווח
לי על סגירת המעגל. עכשיו אייל יודע שהאקס שנטש אותו, עומד
במרכז מערכת היחסים הרעועה של שני חבריו הטובים.