תמיד הבטחת
שתהיי שם,
בשביל לייבש לי
את הכנפיים
כדי שאני אוכל לעוף,
ואני תמיד אמרתי
שאת השושן הלבן
בתוך הים שלי,
של ורדים אדומים,
ואני תמיד יכולה
לסמוך עליך
שתתני לי קצת
מהאור שנותר בך,
כי את יודעת
שאני כבר
ריקה.


"תראי!" את לוחשת, ומסמנת לי להתקרב, מצביעה על השמים.
"מה?"
את מעקמת את הפרצוף, מנערת אותי בעדינות ובמבט עיקש, קצת
ילדותי, שלומדים לאהוב עם הזמן.
אני סוגרת את העיניים, נושמת לתוך הריאות החמימות-משינה את
אוויר הבוקר הקריר, ופותחת אותן שוב.
כל הגוף שלי מתמלא סיכות קטנות של קור ואני רועדת, לא מפחד, כי
אני יודעת שאת פה איתי.
ואת ממשיכה לעמוד שם, בחיוך של ילדה קטנה ועיניים חומות
ובוהקות כמו שתי חיפושיות, מותחת את היד למעלה כל כך חזק כאילו
שאת מנסה להגיע לירח שחומק לך מבין האצבעות ומבין העננים.
שקיעה. בשבילך זו הייתה זריחה ובשבילי סתם עוד שקיעה.
כואב לשמים, והם מתנתקים מהשמש במערבולת של צבעים.
ורוד וצהוב וכתום וכחול ושחור ודם.
את צוחקת על כלום ואני רק מחייכת.


קול מזויף.
בובת פורצלן שבורה, רעש של שקט,
הכל עמוק עמוק בראש.
סתם עוד חלום, או סיוט או הזיה.


"איך זה,"
אני מסתכלת לך בעיניים, שממשיכות להקרין חום טהור וקצת צורב,
למרות שהן מבריקות מדמעות שטרם זלגו.
"שאת אף פעם לא עצובה?"
אני שואלת אותך, ושתינו שרועות על אדמה לחה, איפשהו ליד
שומקום, מנסות להתבונן בשמש
שעושה לנו מסנוור וגורמת לנו למצמץ, אולי בגלל שהיא ביישנית
ולא רוצה שנראה אותה.
"כי אני לא צריכה." את עונה לי,  בקול אולי אטום מעט, מסתכלת
לאופק שלא קיים.
"למה?"
"כי את עצובה בשבילי. עצובה ומאוכזבת ופיקחית."
את מחייכת אלי.
את החיוך שתמיד היה שמור בשבילי וגרם לפנים שלך לזהור באור
נוגה, כמו הירח.
היום אני יודעת שהירח לא זוהר. הוא רק מחזיר את האור שהשמש
שולחת אליו.
ואני מחזירה חיוך של הבנה, כי אני יודעת שאנחנו משלימות אחת את
השנייה.


אני עוצמת עיניים, רואה צורות וצבעים ורגשות,
וקשה לי להבדיל בין דמיון למציאות.
אוספת שברים של זיכרונות, ומנסה לחבר מחדש חוויות שהתנפצו.


"זה לא לעולם לא. זה לעולמ-לא. בלי מ' סופית."
סגרתי מיד את המחברת, אפילו שלא באמת היה אכפת לי שאת קוראת את
מה שאני חושבת.
"הא? זה בסוף מילה. זה עם אות סופית."
"אולי," הפסקת להסתכל לי מעל לכתף וישבת בישיבה מזרחית על
המיטה. "אם את מסתכלת על זה ככה. אבל למילים אין סוף."
"שטויות, בטח שכן."
"לא, תראי. אני אוהבת אותך," חייכת והלב שלי דפק מהר כמו תופי
טם-טם ולא ידעתי אם לצחוק או לקפוץ מהחלון של הקומה השלישית.
"עכשיו תנסי לשכוח שאמרתי את זה. אי אפשר."
"ממ..." השענתי ראש אחד על הקיר ועצמתי עיניים.
הקור של הבטון חלחל מתחת לתודעה שלי, ואלי, ולאט לאט כל
המחשבות שלי נכתבו בדיו אדומה ואותיות סופיות של פרידה.


לא כתבתי יותר במחברת.
המחשבות שלי מזמן כתובות לי על היד, והרגל, והכתף, ובכל מקום
אפשרי.
ועכשיו אני לא יכולה לשכוח שאהבתי אותך, שאני אוהבת אותך, שאני
אוהב אותך.
תודה.


"מתי?"
אני שוכבת על אחת המגלשות בגן-השעשועים הישן שרק שתינו באות
אליו, ואת יושבת על הנדנדה היחידה שלא שבורה.
"מתי מה?"
"מתי יפסיק לכאוב?"
"כשירד גשם." את אומרת, אחרי שתיקה מהורהרת של חשיבה.
"למה דווקא אז?" אני מנסה ללקט הסברים, כי את תמיד אמרת
שסקרנות זו תכונה טובה.
"כי אז אלוהים בוכה. והשמש והירח והשמיים והעננים והכוכבים
בוכים איתו."
"ו...?"
"ואז הם בוכים בשבילנו, ואנחנו כבר לא צריכים לבכות."
את עונה, ואני מזהה צל של חיוך מלא געגוע על שפתייך.
ואני שותקת, כי אני יודעת שאז את כבר לא תזדקקי לי יותר.


לנשום.
לשאוף ולנשוף, עמוק ולאט ומהר.
כאב עובר מצד אחד לשני, למעלה למטה.
דרך הריאות, דרך העיניים, דרך הלב.
בעורק הראשי, וגם בנים הכי קטן.


"גשם!" את קוראת באוויר הלח, ניחוח של אבק מתמוסס ורוח וים
מקיף אותי ואותך.
את מרימה את פניך למעלה, בעיניים עצומות, ואני כבר כמעט רואה
את הטיפות זולגות עלייך, משאירות שובלים של אור לא-ארצי.
עלי הם משאירות רק דמעות ודביק של איפור.
את צוחקת, וזה נשמע לי כמו פעמוני-רוח, שתווים מנגינה שנכתבה
רק לשתינו.
ואני מחייכת אלייך, כשבפנים כל נשימה כואבת, כי אני כבר
יודעת.
והדמעות כבר מציפות, אבל אני מתאפקת.
אז אני צוחקת איתך.
אנחנו מדביקות אחת את השנייה בצחוק בלתי נשלט, ונופלות על
הרצפה כשהבטן שלנו כואבת.
ושתינו רצות יחד ומשתוללות, וכל מי שעובר לידנו מסתכל עלינו
כמו על שתי ילדות שסירבו להתבגר. אולי אנחנו באמת כאלה.


גשם.


אני מצמידה יד לזגוגית החלון והאצבעות שלי קופאות.
זה לא משנה לי.
מנגבת את האדים כדי לראות יותר טוב, ובעצם אין לי מושג מה אני
מחפשת.
אני מצמצמת את העיניים וסורקת את השממה מבעד לטיפות,
כי אולי אם אתאמץ מספיק אוכל לגלות הוכחה מוחשית שהיית פה.
נכשלתי.


לא בכיתי.
לא בכיתי, כי כבר לא נשארו דמעות, ואולי סתם כי הבטחתי לך.
לפעמים היה לי קשה להמשיך לחייך, כי כשהלכת חשבתי שראיתי שבב
של רטיבות בקצה של העין שלך.
אבל זו בטח הייתה טיפת גשם, או טל, או משהו.
כי התבגרתי.
התבגרתי, ועכשיו אני יודעת שפיות לא מסוגלות לבכות.
פיות אפילו לא קיימות.
ואני כועסת עלייך.
לא, לא כועסת. אני לא יכולה לכעוס עלייך, כי את חשובה לי יותר
מדי.
ובכל זאת,
השארת אותי לבד.
עברת למישהו אחר.

ומדי-פעם אני תוהה,
אם לא הייתי רק עוד סתם ילדה אבודה בשבילך.