אולי אני המוזרה מבין שנינו.
אולי לי זה לא היה ברור מלכתחילה שזה מעולם לא התחיל.
ואולי אגדות על פיות ואהבה אמיתית יש רק בספרים, בכל אופן
השאלות לא מפסיקות לרוץ לי בראש כמו בסרט נע, שאלות שעליהן לאף
אחד אין תשובות. ניסיתי כבר את כולן, אני נשבעת. זה לא עובד.
אתה מחזיק בהן, ואני לעולם לא אעיז לשאול, ושום תשובה שנותנים
לי לעולם לא נראית כמתאימה. ואני תוהה...
אולי אתה חושב עליי?
אולי יש בך איזשהו רגש שם בפנים כנגד הקור שאתה מפגין מבחוץ?
מאז... הריח שלך לא עבר ממני. הוא בכל מקום וזה רודף אותי,
ומזכיר לי את אותו יום - היום בו היית שלי. היית.
נראה כאילו עבר יום מאז התנשקנו ושעה מאז ראיתי אותך.
השעות עוברות, הימים נגמרים והחודשים מתחלפים להם על פני
העולם, ואני עדין שם, עדיין איתך, מלטפת את פניך, מרגישה בטוחה
כשאתה מניח את ידיך סביבי ומחזיק בי כילדה שמפחדת, מפחדת
מהבוקר שנתן את הסימן לבואו ואתה תלך.

והפחד התממש ואתה הלכת, ואני עדיין במחשבה שמעולם לא הלכת ממני
ואתה עדיין שלי ואני שלך, ולו רק לעוד רגע, לעוד שניה אחרונה
של חמימות.
אבל אתה כבר מזמן לא שם.
אני לבד וכבר חורף, והיו לנו הבטחות. אתה הבטחת הבטחות של
חורף, שכנראה ימשיכו להתקיים בדימיון, כי החורף הזה אתה לא
איתי. וחלומות על המבט שלך, על המילים שאמרת והליטוף שנתת לא
מפסיקות לעלות במוחי, כי אתה היית ועכשיו אתה כבר לא. לא
איתי.
חשבתי אז שאני יודעת מי אתה, שאני מכירה אותך ואת האדם שאני
כשאני נמצאת איתך, ושאנחנו פשוט שני אנשים זהים ושונים בו
זמנית אבל שוב טעיתי.
אולי אני תמימה במידה מסוימת, ואולי אני צריכה לשנוא אותך כי
אתה גרמת לי להאמין במשהו שמעולם לא היה קיים עבורך, אבל זה לא
אשמתך המלאה - אני הייתי שם בשביל לתת לך יד בהכל.
עזרתי לך להפיל את כל החומות שבניתי סביבי בכדי לא להיפגע,
ולשבור את כל המוסכמות שאמרתי שלעולם לא אעשה.
מסתבר שאין כזו מילה  "לעולם לא".

אני עכשיו ממתינה לזמן... מחכה לו שיעבור. יש לו תפקיד עכשיו,
הוא צריך לעזור לי לשכוח, ולתת לי להחלים ממך.
לא שונאת אותך, כי נכנסת לי לחיים. היית חלק ממני ונתת לי
להרגיש איתך הכי מיוחדת שיש, נתת לי את התחושה שאתה שלי...
אז עכשיו שהכל נכתב אין בי שום חרטה על מה שהיה, כי אתה היית
ותמיד תהיה שלי, ולו רק לרגע אחד.