יום אחד זה קרה, בלי שום אזהרה, בלי שום הכנה. יום אחד היא שמה
לב שהלב שלה דופק כשהיא רואה אותו, שהיא מסמיקה כשהם מדברים,
שהיא חושבת עליו יותר מדי. הם הכירו כבר זמן רב, כמה שנים, מאז
היסודי. באותו הזמן, בכיתה ז', היא לא ידעה מה לחשוב. היא רק
הסתכלה מרחוק, מנסה להתגבר על הביישנות, מנסה לומר לו, מנסה
להראות לו. אבל הוא לא שם לב, והיא לא הייתה אמיצה מספיק כדי
לומר. יום אחד בהפסקה היא באה ואמרה לו שלום. הוא חייך ובירך
אותה בברכת בוקר טוב. "תגיד", היא אמרה "יש לך אייסיקיו?". זה
היה הדבר הטיפשי ביותר שיכלה לשאול, ככה סתם, אך משום מה זה
התאים, כמו חלק בפאזל. "כן. אולי תתני את המספר שלך?". לחייה
בערו והיא הנהנה, אז נתנה לו את המספר. "נדבר" הוא אמר לה
והלך.

יום לאחר מכן הם דיברו. הם גילו דברים שלא ידעו אחד על השנייה.
הם גילו שהם דומים מאוד, ולמרות זאת שונים מאוד. מאותו יום הם
לא הפסיקו לדבר. הם הפכו לחברים-הכי-טובים, ידעו אחד על השנייה
כמעט הכל, אבל הוא מעולם לא ידע שהיא אוהבת אותו. מאז הם תמיד
היו ביחד, בלתי נפרדים. בביה"ס, אחה"צ, בחופשות, בפעילויות -
תמיד ביחד.
כשיום אחד הם רבו, מריבה גדולה עד כדי כך שהוא אמר לה שהוא
שונא אותה, שהוא לא רוצה לראות אותה יותר מעולם, והיא שתקה
כשהוא אמר לה זאת. באותו לילה היא בכתה, בכי חסר מעצורים. היא
שכחה על מה רבו, היא שכחה מעצמה. היא החווירה מיום ליום, היא
נהייתה בודדה, עצובה. יום אחד הוא בא והתנצל, הוא אמר שלא היה
רציני, שלא ידע שפגע בה כ"כ. אך למרות שהחץ היה כ"כ עמוק, היא
סלחה לו, היא אהבה אותו מכל ליבה. ומבעד לדמעות ששטפו את פניה,
היא חייכה ואמרה שסלחה לו.

עברו מאז 3 שנים, 3 שנים של ידידות אמיצה, חוויות טובות ורעות,
מריבות, הסכמות, זיכרונות. יום אחד היא החליטה שדי, היא לא
יכלה יותר. ליבה פעם כל כך מהר כשראתה אותו, היא הרגישה
שיתפוצץ אם לא תאמר לו. אך למרות שפחדה, ולמרות שידעה שהוא
יידחה אותה, שהיא מנפצת את הידידות האמיצה הזו, ידידות של 3
שנים תמימות, היא החליטה שתעשה זאת. היא ביקשה ממנו לבוא עמה
מאחוריי ביה"ס. אז, כשהגיע, היא הסדירה את נשימתה, קפצה את
אגרופיה, ואמרה לו שהיא אוהבת אותו. היא עצמה את עיניה במעט
חשש, מנסה להתחמק ממבטו החודר. הוא אחז בידה, וגרם לה להביט
בעיניו. "גם אני אוהב אותך" הוא אמר לה, במעט ביישנות. והיא,
שלא ציפתה לכך, היתה מופתעת עד כדי כך שהחלה לצחוק. ואז גם הוא
צחק. "יש לך עיניים יפות, את יודעת?" הוא אמר לה. היא חייכה.
ומאותו יום הם היו תמיד ביחד, בלתי נפרדים, תמיד אוהבים.

יום אחד הם קבעו להיפגש בגינה. היא באה, וחיכתה. וחיכתה וחיכתה
וחיכתה, והוא לא בא. עוד באותו הערב נודע לה שהוא הלך לקצה
העיר כדי לקנות לה את הפרחים שהיא אוהבת, ושם הוא נדרס. מאותו
יום היא האשימה את עצמה. והיא התכנסה יותר ויותר בתוכה. היא
ידעה ששנא אותה באותו רגע, כשהיה שם למעלה, כי באשמתה הוא מת.

שנה לאחר שמת היא באה לבקר את קברו. היא הניחה עליו צרור
פרחים, אותם הפרחים שקנה לה אז. והיא בכתה, לא יכלה לעצור את
הדמעות. לבסוף היא קמה, רצתה לחזור לביתה, לברוח מרגשות האשם.
לפתע היא הרגישה מישהו אוחז בידה. "אל תבכי" הוא חייך אליה.
היא הביטה בעיניו. "יש לך עיניים יפות, את יודעת?" הוא אמר לה.
והיא היתה בה מופתעת שהחלה לבכות, ולא יכלה להפסיק. "הוא שונא
אותי, כי הוא מת באשמתי... לכן אסור לי להיות מאושרת..." אמרה
בשקט. "את טועה" אמר לה אותו איש "להפך, הוא היה רוצה שתיהי
מאושרת". "מאיפה אתה יודע? אתה בכלל לא מבין" היא אמרה, מלאת
דמעות. הוא חיבק אותה. "הכל יהיה בסדר" הוא הבטיח. מאותו יום
הם היו ביחד. וכל אותו אושר שהיה לה היה בזכותו, בזכות אותו
אחד שמת למען אושרה.

יום אחד, נולד לה בן. והיא, שתמיד זכרה את אותו אחד שאהבה,
קראה לו על שמו, על שם מה שנתן לה. אושר.



הושפע מאחד הסיפורים שקראתי בבמה חדשה