שמי לילה שחורים, שזורים כוכבים.
אני שוכבת תחתם
על דשא לח מטיפות טל בבוקר.
אני שואפת את האוויר הצלול,
עוצמת את עיניי.
שקט...
רק אוושת הרוח בעצים מפריעה לשקט להרעיש.
קר? חם? אינני יודעת.
כבר איבדתי את חוש הרגש, החוש החשוב מכולם.
איזה יום היום?
איפה אני בכלל?
מי אני?
מה אני?
ומה אכפת לי מזה בכלל?
כל עוד אני פה,
עכשיו,
עצמי,
אוזניי קשובות ועיניי עצומות,
הכל יהיה טוב.
ואין אבק, ואין רעש,
ואין מכוניות, ואין לכלוך,
ואין סיגריות, ואין עשן,
ואין רוע, ואין עיר,
יש רק שקט שמופרע
באוושת הרוח בעצים,
והכל יהיה טוב.




יוליה, 10.9.05