"ההצגה הייתה מעולה," את אומרת לכולם, תוך כדי התקדמות לכיוון
חדר ההלבשה.
לאט לאט, את פושטת את התחפושת.
את תולשת בכוח רב את החיוך, מצטערת לעצמך שלא תוכלי לשמור
אותו.
את הבגדים, שאת מרגישה כל-כך בן אדם בתוכם, את מורידה, בכאב
גדול.
את לוקחת מגבון, ומתחילה להוריד את האיפור מהעיניים.
לאט לאט, את חושפת את עצמך.
הדמעות עדיין קיימות, הסימנים השחורים מתחת לעיניים, ואת צוחקת
צחוק של כאב, וחושבת על הכרית הרטובה.
הלחיים עדיין אדומות מהמכות שלו.
את רואה את עצמך ואת נבהלת.
את מחליטה, שמעכשיו - את מתחילה להיות אחרת.
יוצא לך מן חיוך של תקווה, ואז צחוק מתגלגל. כזה שלא שמעת
מזמן.
את יוצאת מהחדר, משפילה את הראש, לא מסתכלת על אף אחד.
את יוצאת מהאולם, ומוציאה לך סיגריה.
עוד פעם פיספסת את האוטובוס. יגיע אחר עוד חצי שעה. את יושבת
ומסתכלת אל העצים בצד השני של הכביש. את שוב מחייכת.
והנה,
הגעת הביתה. הוא שוב יושב מול הטלוויזיה, שותה את הבירה
הלא-נגמרת שלו. את מנסה לדבר איתו. הוא בעולם משלו. הוא
מתעצבן, ושוב מרביץ לך.
את בורחת למקלחת, בוכה.
מתקלחת, ולא מצליחה להפסיק לבכות.
את מגיעה למיטה,
והכרית כבר לא יבשה.
את ישנה, חולמת חלומות טובים, על חיים של אנשים בקצה הרחוב,
כאלו שמחייכים, שמנצלים את החיים שלהם.
ושוב, את קמה כשהוא צועק עלייך, את בורחת החוצה, עולה על
האוטובוס.
מגיעה לאולם, ושמה מחדש את האיפור.
הגיע יום חדש, נסיון חדש לחיות.
החיוך חוזר למקומו, המייק-אפ מטשטש את הסימנים.
ובתוכך את חושבת, שהיום את תשתני,
כי הרי, השמש עדיין לא איכזבה אותך.
וברגע שהיא תאכזב,
את תדעי שזה הזמן לשנות.