יעל חזרה הביתה, עייפה מעוד יום ארוך ומייגע בבית ספר. היא רבה
קצת עם מור וקצת עם הילה והרגישה שבא לה להיות לבד, בחדר, היא
והמוסיקה שלה, ושהעולם מסביב יקפוץ לה. בת 15, עם צרות של
מתבגרת ממוצעת...
נכנסה לחדר, השעה הייתה 14:00 בצהריים, יום שלישי, היום בו אף
אחד לא נמצא בבית עד הערב, והוא כולו לרשותה. הדליקה את המזגן,
הכניסה את הדיסק של פינק פלויד למערכת החדשה שקנתה בכסף שלה
לפני חודשיים ונשכבה על המיטה. נזכרה שלא אכלה כלום כל היום
ושהבטן הקטנה שלה מקרקרת כבר מאחת עשרה בשיעור היסטוריה וגררה
את עצמה למטבח. פתחה את המקרר ועשתה לה כריך עם גבינה
ועגבנייה. מזגה לה דיאט קולה לכוס גדולה והתיישבה לאכול.
בביס השני היא שמעה מפתח בדלת, ואחרי כמה שניות ראתה את אבא
שלה בכניסה למטבח, אדום כולו מהחום הישראלי, שטוף זיעה ועצבני.

"היי אבא, מה אתה עושה כאן, אתה לא אמור להיות בעבודה?"
"אמור להיות... כנראה שאני לא בעבודה אם אני כאן עכשיו, לא?"
"משום מה. אז מה קרה?"
"מה שקרה זה שקיבלתי זין בתחת. זה בדיוק מה שקרה. אחרי 9 שנים
במשרד המחורבן הזה אני מקבל היום מכתב פיטורין. את מאמינה?!
הבני-זונות האלה!"
"מה?! פיטרו אותך? וואיי, איזה חרא... מה תעשה עכשיו?"
"טוב יעלי, בלי שאלות מיותרות, את יודעת שאני עצבני."
"טוב... סליחה... רק ניסיתי להיות נחמדה, זה הכל. אני הולכת
לחדר".
והיא לקחה את הכריך ואת הכוס החצי מלאה בדיאט קולה והמשיכה
בהסתגרות המתוכננת שלה בחדר.
כנראה שהיא נרדמה, כי כשהיא התעוררה פתאום זה היה בגלל שאבא
שלה, כבד המשקל, התיישב על המיטה הקטנה שלה, וכמעט הפך אותה.
"מה?... אבא, הערת אותי..."
"אה באמת? לא שמתי לב שישנת, אני מצטערת יעלי. יעלוש חמודה
שלי, אמרתי לך פעם כמה אני אוהב אותך?"
"אבא? מה נכנס בך, נהיית רגשני... גם אני אוהבת אותך אבא, אבל
אני רוצה להמשיך לישון אם לא אכפת לך..."
"יעלי, ככה את דוחה את אבא שלך מעליך? זה לא יפה. את לא מחונכת
מספיק, נראה לי שאני צריך לחנך אותך מחדש."
והוא נשען עליה וליקק לה את האוזן, וניסה לרדת עם הפה שלו
לשפתיים שלה, אבל יעל סובבה את הראש בכוח וניסתה לקום מהמיטה
בהתפתלויות חנוקות.
"מה אתה עושה??? תעזוב אותי כבר נו מה הבעיות שלך?"
"צ'-צ'-צ'... את באמת לא מחונכת כמו שחשבתי. עכשיו תשתקי ותני
לאבא לחנך אותך, אם לא אני אהרוג אותך במכות, נשבע לך."
והוא תפס לה את הראש ודחף את הלשון שלו לפה שלה, וביד האחרת
שלו אחז בחזה שלו בכוח והתחיל לעסות אותו, יורד לאט לאט עם היד
לכיוון מטה, עד שהגיע למפשעה שלה, והתחיל ללטף את המקום
בפראות. יעל התפתלה במקום, ניסתה לנשוך את אביה, שהיה צמוד
אליה בנשיקה כל הזמן. דמעות ירדו מעיניה והיא רצתה למות על
המקום. היא בכתה ונחנקה, בכתה ונחנקה, ולא יכלה לזוז או לעשות
משהו. אביה השמן והחזק החזיק בה בכוח והתחיל להחדיר לה אצבעות
והכאיב לה בצורה שלא חשבה שאפשר.

יעל  התעוררה. היא הייתה בחדר של ההורים שלה, על המיטה הגדולה
שלהם, שרועה, ערומה, וכואבת. אביה שכב לידה, ערום גם הוא, ליטף
את שערה והסתכל עליה. הכל התחיל לחזור אליה. הצעקות, האצבעות,
הכאב, הנשיקות, הדמעות...
יעל לא יכלה להסתכל על אביה. הייתה לה בחילה נוראית והיא קמה
בפתאומיות ורצה לשירותים. אחרי שהקיאה כמה פעמים נשכבה על
הרצפה ובכתה בשקט בשקט. היא בכתה ונגעלה מעצמה, מאביה, מהמצב,
מהחיים, מהכל. לא ידעה מה עושים עכשיו, איך תוכל להמשיך בחיים
שלה אחרי מה שעשה לה היצור הנוראי הזה, האבא שזמן כה רב אהבה
והעריצה.
לא הרבה זמן הספיקה לשקוע ביגון העמוק שלה עד שאביה נכנס
לשירותים, הרים אותה וגרר אותה למיטה. שם הוא הסביר לה שהוא
אוהב אותה כל כך שהוא לא יכל לשלוט בזה. שהוא יעשה הכל בשבילה,
ויגן עליה מתי שתצטרך, כי היא החיים שלו. אבל אם היא רק תעיז
לספר למישהו, אפילו לכלבה שלה, על מה שהיה, הוא יהפוך להיות
האויב הכי גדול שהיה לה ויהיה לה אי פעם בחיים.
"את מבינה אותי, נכון יעלוש? לא תפרי את מה שאבא אמר, נכון?"
הוא שאל בהתחסדות, ולאחר כמה שניות שחיכה לתשובה שלא באה ממנה,
הוא תפס ביד שלה בחוזקה וצעק עליה שתענה לו.
"כ..כן.. אל.. אל תדאג..." היא ענתה, בשארית כוחותיה, ונרדמה
שוב.

המצב הזה נמשך כמה חודשים. אחרי כמה פעמים יעל כבר למדה לצפות
מתי באים ההתקפים הנוראיים האלה, מהם כל כך פחדה. היא כל כך
פחדה מהכל. פחדה לספר, פחדה לא לספר, פחדה לשתוק, פחדה לצעוק,
פחדה להתנגד. פחדה פחד מוות. הייתה לה תחושה שאמה יודעת אבל
כשהייתה מסתכלת עליה לפעמים במבט מלא עצב ופחדים, אמה תמיד
הייתה מתחמקת ממבטה ופונה לעיסוקים אחרים שלה.
בינתיים היא נאנסה על ידיו לפחות פעמיים בשבוע, והעולם שלה הפך
להיות אפל ושחור, קודר וקשה, חסר שמחה וחיים.

יעל ואמה חזרו מתחנת המשטרה ונכנסו הביתה. השתיקה הרועשת צרמה
לשתיהן, אבל לאף אחת מהן לא היה כוח לדבר, לעכל. בכלל, יעל
הפסיקה לדבר מאז המקרה הראשון. כשהיו מביטים בעיניה ומדברים
אליה, הייתה מקשיבה וקולטת, אבל לא מסוגלת לעכל, ובטח שלא
לענות. הייתה מביטה חלולה, ללא פשר, ללא רגש.
יעל נכנסה לחדרה, הדליקה את המזגן ושמה את הדיסק של פינק
פלויד, האהוב עליה מכולם, נשכבה על המיטה הקטנה שלה והתכווצה
כולה.
כך היא שכבה שם, רועדת, מפחדת, מפוררת.
והחיים שלה? טובים יותר הם לא יהיו, אפילו שהוא בכלא. אפילו
שהבטיחו לה ככה השוטרים הנחמדים בתחנה, הפסיכולוגים שדיברו
איתה שעות על גבי שעות והרופאים הנחמדים בבית החולים.


בבוקר למחרת יעל ארזה תיק עם כמה בגדים, כלי רחצה והדיסק של
פינק פלויד שהכי אהבה, וחיכתה שיבואו לקחת אותה.
הבטיחו לה ששמה יהיה יותר טוב, שהיא תקבל טיפול ותחזור על
הרגליים תוך כמה חודשים בלבד. שהפחדים יעברו והיא תתגבר בעזרת
תרופות ושיחות, והרבה עזרה ואהבה.
היא ידעה שהם משקרים לה, כמו אבא שלה, כמו אמא שלה, כמו כולם.
היא שמעה את אמה מדברת עם רופאים שמה על ההסדר שקבעו לה, על כך
שפעם בשבוע יהיה מותר לאמה לבקר אותה, על כך שבשלוש השנים
הראשונות הם ישתמשו בתרופות החדשות, הניסיוניות, הטיפול
החדש... ואם אחרי שלוש שנים יורגש שיפור, היא תוכל לעבור
לטיפול קל יותר...

במחלקה הפתוחה לפחות... איזו הקלה...