נסעתי בשבת עם המשפחה לבקר את הסבא והסבתא
וסבא רטן וגער בי כשאמר "סבתא הכינה את מה שאהבת"
כמובן שבתבשיל לא טרחתי לגעת
כי סבתא שלי משוגעת

סבי ואני ישבנו בצד, וסבא סיפר לי שוב הכל
איך פיקד על פלוגות וכבש הרים וגבעות, מלאות בחול
"אחרי המלחמה קיבלתי עיטור של כבוד ובצדק
יצאתי מהמלחמה בלי לב, בלי מוח, ובטוסיק היה לי סדק"
ואחר כך פיזם איזה משפט עשרים פעם בכל שפה:
"ארץ ישראל שלנו יפה"

חזרתי הביתה, התחלתי לקרוא בספר ההיסטוריה העלוב
אולי הוא צודק הסבא הזה, בכל זאת זה נושא חשוב
קראתי דקה או שתיים חיש-מהר, ונרדמתי. סבא מצטער

חלמתי חלום ובו ראיתי את סבא גוער וכועס יותר מתמיד
"נרדמת על סיפורי סביך? את ההיסטוריה אתה משמיד!"
"אבל סבא!" שום דבר לא הרגיע את האיש
"ומה פתאום אתה קורא מהר וחיש? צריך לזה זמן להקדיש!"

התעוררתי מזיע, לתוך חלום שני.
ובחלום ראיתי את אלוהים, או בקיצור ה'. והוא אמר לי "היי"
אמרתי לו "היי ה'".
פתאום ראיתי סנה בוער. תחושה של דז'ה וו הציפה אותי
"של נעלייך" ה' אמר. הייתי יחף. אמרתי לו שאני יחף.
"אתה חולק על אלוהיך? תתחפף!"
פניתי לאחור ורצתי מהר, כמו איילה יחפה
וה' התחיל לזמזם לעצמו
"ארץ ישראל שלנו יפה"

התעוררתי, אני הספר והריר שעל הספר
הרגשתי מוזר. הרגשתי אחר.
הרגשתי רגשות אשמה עזים וכבדים
אבל מה הקשר לסנה, לכל הרוחות והשדים!?

ישבתי בחדרי ופתרתי חלומות - כמו יוסף בכלא המצרי
בכלא המצרי - כמו עזאם עזאם
עזאם עזאם - כמו לאט לאט.
לאט לאט פתרתי את החלומות והגעתי למספר מסקנות.
מסקנה מספר אחת - לסבא מותר לכעוס. כשהוא היה בגילי, לא הייתה
טלוויזיה, והוא היה גמד.
מסקנה מספר שתיים - הסנה בער כי היו ארבעים מעלות בחוץ, זאת
אומרת לא בחוץ, בפנים. בחלום.
מסקנה מספר שלוש - אם הייתי עושה כאילו אני מוריד נעליים, אולי
הייתי מוציא איזה עם מהכלא המצרי.
ומסקנה רביעית, אחרונה, חביבה, והכי חשובה -
ארץ ישראל שלנו יפה