היה שקט.
וזה מסובך, שהיה שקט. כי העניין הוא, בעצם, שזה לא שפתאום
השתרר שקט, אלא שהיה שקט. פשוט היה, תמיד. אף פעם לא הפסיק
להיות. ככה זה מאז שאלון זוכר את עצמו, ככה זה מאז שהאנושות
זוכרת את עצמה. שקט, תמיד שקט.
מה שקורה זה, שברגע שמתרגלים לעניין, זה כבר לא נראה כזה ביג
דיל. כבר לא קוראים לזה שקט, כבר לא קוראים לזה בכלל. זה לא
כמו שיש לך את האפשרות לדבר ואתה בוחר לשתוק, או שאתה צרוד או
משהו ולא יכול להוציא הגה באופן זמני, ואז באמת, כל הקטע הזה,
של מילים כמו 'שקט' ו'רעש' משחק תפקיד חשוב ביותר.
אבל כשיש שקט תמיד? לא ביג דיל, לא ביג דיל בכלל.

על הלוח הופיעו מספר מילים, שהועברו לשם ע"י המורה בטלפתיה
שכזו, אלחוטי והכל. זה לא הרשים את אלון במיוחד, זה גם לא
הרשים את שאר יושבי הכיתה במיוחד. טכנולוגיה של שלושת אלפים
שנה זה כבר משהו שאפשר לצחוק עליו.
"מספרים, שלפני מליוני שנים..." נכתב על הלוח, בכתב חד ונוטה
לשמאל. אלון אימץ את עיניו על מנת לקרוא, גם ככה הוא מספר גדול
למדי במשקפיים, ועצם העובדה שהוא יושב בשורה האחרונה בכיתה לא
עוזרת במיוחד באף מצב. זאת אומרת, זה היה עוזר אם הוא היה רוצה
לבצע כל מיני העתקות במבחנים ודברים כאלו, אבל דברים כאלה לא
ממש קיימים כבר. זה היה עוזר אם הוא היה רוצה לפטפט קצת עם
הבחורה ההיא, עם העיניים החומות, בשולחן ליד, אבל זה לא משהו
שהוא היה יכול לעשות. למעשה, הוא לא ידע את שמה, אפילו. זה לא
שהוא התבייש לשאול, אלא שהוא פשוט לא יכל. גם היא לא יכלה.
הוא המשיך לקרוא, כולם המשיכו לקרוא, את מה שנכתב על הלוח בזמן
אמת. המורה עמדה עם הפנים אליהם.
"...בני האדם חיו על יבשה. אולם שיקולים ממשלתיים נרחבים
הובילו לכך, שבמבצע שייזכר לעד בתרבות האנושית, בני האדם ירדו
למצולות".
ילד מנומש הרים את ידו.
"כן, עמית?" נכתב על לוח קטן בצד הכיתה, שנועד בדיוק למטרות
כאלו, של שאלות ותשובות, של דו שיח עם המורים. לתקשר סתם ככה
אי אפשר.
המורה נתנה לעמית גישה אל הלוח. הוא לא היה צריך לקום ממקומו.
המבטים בכיתה הופנו אליו בעודו עצם את עיניו. כתב גדול
וילדותי, עגלגל בהרבה מזה של המורה, הופיע על הלוח הלבן.
"מה זה מצולות? מה זה יבשה?"
המורה העבירה את הגישה אליה בחזרה, ועל הלוח הגדול, הירוק,
הרגיל, נכתב:
"מצולות זה איפה שאנחנו עכשיו, מתחת למים. אותם מים שאנחנו
שותים, אותם מים עם הדגים. יבשה זה מקום שבו אין מים".

ככה זה, השיעורים בבית הספר. מתנהלים מהר, והיום קצר. התשובות
לא ארוכות, וענייניות. לא מרחיבות, לא מפרטות. אין תאורים
כמעט, אין מילים מיותרות. עכשיו, כמובן, תבוא השאלה: למה?
למה הכל כל-כך קצר וענייני? למה השפה כל כך התנוונה? למה אלון
לא יודע את שמה של הבחורה שיושבת לידו בכיתה? למה בני האדם לא
יכולים לדבר, למען השם?
והתשובה, כמובן תהיה מחולקת לשניים: קודם כל, העניין מסתכם
בשאלה האחרונה, בעצם, ודבר שני:
כי הם התרגלו.

הנשיא ישב במשרדו וקרא ספר. זה לא היה ספר מעניין במיוחד, שום
ספר כבר לא היה מעניין במשך מליוני שנים. אין תיאורים, אין
דיבורים, אין אהבה, אין כלום. סתם, סיפור וזהו. אבל לנשיא,
למען האמת, לא היה משהו יותר טוב לעשות. זה לא שהיו הרבה בעיות
לפתור, וזה לא שהוא היה צריך להיפגש עם אנשים ולדבר איתם. זה
לא שהתפקיד של נשיא הוא חשוב כל כך, וזה לא שהתפקיד של החברה
האנושית הוא חשוב כל כך.
הסיפור היה על כרישים. הספר תיאר אותם, כמו שהשפה האנושית
יכולה לתאר. במילים פשוטות, לא יומרניות, הספר הסביר איך כריש
נראה. זה לא ריתק את הנשיא, זה סתם העביר את הזמן. הוא קרא על
השיניים שלהם, ועל הגודל שלהם ועל המלתעות ועל הסנפירים. סתם,
פרטים טכניים. שיניים חדות, אורך שני מטרים, זה לא כאילו
שהדברים האלו דיברו אליו. למען האמת, שום דבר כבר לא יכל לדבר
אליו, אלא אם כן הוא היה חי מליון, או שני מליון, שנים לפני
הזמן בו קרא את הספר. לא שלזמן כבר יש חשיבות. לא שלמשהו כבר
יש חשיבות.
הכל שקט. אין רעש, אין ידיעה אפילו על מה זה רעש. הכל דומם כמו
בית קברות.
הכל מת.

וזה לא שזה מטריד, כל העניין הזה. זה כמו שאמא של אלון תמיד
אמרה, בעצם, כתבה, כי מבוגרים יכולים לכתוב, זה מופיע להם על
כף היד ואז נעלם, כוח המחשבה וכאלו.
אז זהו, זה כמו שאמא של אלון תמיד כתבה, "אתה לא יודע כמה
טעימה הפשטידה. אין לך מושג מה אתה מפסיד".
ובזה בעצם אפשר למצות חלק גדול מהעניין, של עולם שבו כולם
שותקים וכאלו, שזה לא חסר להם. לא חסר להם הדיבור, לא חסר להם
הרעש, מהסיבה הפשוטה שהם מעולם לא חוו אותו, מעולם לא ניסו,
מעולם לא דיברו.
מעולם לא טעמו פשטידה.

לפעמים, כשהמורה שוב כתבה על הלוח, בעזרת כוח המחשבה, כמו
כולם, אבל באמת שזה לא היה ביג דיל, כשהיא כתבה על הלוח דברים
שהיא כבר כתבה קודם, ובעצם חזרה עליהם בשביל תלמידים מתקשים,
לפעמים כשהיא היתה עושה את זה ואלון לא היה צריך להעתיק
למחברת, הוא היה נהנה פשוט להישען על הכיסא, להסתכל על הבחורה
ההיא, כשהיו מחוץ לכיתה, מאחורי הזכוכית המשוריינת. הם כבר
התרגלו לנוכחות האנושית, לעובדה שבאמצע האוקיינוס, באמצע העולם
הפרטי שלהם, פתאום ניצבים מיכלים ענקיים המקושרים אחד לשני
באמצעות צינורות שקופים. הם כבר לא ניסו להגניב מבט פנימה, הם
כבר לא נמרחו על הזכוכית כמו מטורפים והפחידו את כולם.
חוץ אולי מדג הנקאי, הוא אף פעם לא הפסיק.
אז לפעמים, כשהמורה סתם חזרה על דברים, אלון היה מתרווח בכיסא
שלו, מסתכל על הדגים, ועל הבחורה עם העיניים החומות, ומחטט קצת
באוזן, או ממה שנשאר ממנה, כשהיה בטוח שאף אחד לא רואה, ותוהה
מי בעצם נמצא בתוך אקווריום עכשיו. אנחנו או הם.

שומר הראש האישי של הנשיא, שהיה גם מזכירו האישי וגם סגנו,
נכנס לחדר. הוא לא פתח את הדלת בסערה, הוא לא התפרץ פנימה,
מתנשם ומתנשף. הוא פשוט נכנס, בהליכה מדודה ושקטה, כמו כולם,
ולא השמיע שום רעש, כמו כולם, ולא פתח את הדלת, כי לא היתה
כזו. זה לא שכבר צריך, הרי שכשמנוונים, גניבות זה כבר לא משהו
שחושבים עליו.
הוא הניף את ידו אל מול הנשיא, בכתב אדום וברור, כמעט כמו
אותיות דפוס, אבל רק כמעט, כי הל' היתה קצת עגולה, נכתב:
"אדוני הנשיא, הפגישה עם מר ברגמן מתחילה בקרוב".
הנשיא הניח את ספרו בשקט, הניף את ידו, ובכתב ירוק וכמעט בלתי
קריא, נכתב:
"חכה לי מחוץ לבניין, אני בא עוד מעט".
ושומר הראש יצא, משאיר את הנשיא לבד בחדרו.
'עוד מעט', הוא חשב לעצמו, דיבר אל עצמו ללא קול, לא שיש ממש
הבדל בין זה לבין צורת התקשורת הרגילה, 'כאילו שאני יודע באמת
מתי זה עוד מעט'.
וזה היה נכון, בעצם. "עוד מעט" לא אומר כלום. זה יכול להיות
בעוד חמש דקות, זה יכול להיות בעוד רבע שעה, זה יכול להיות
בעוד שעתיים, ובעיני הנשיא, בעיני האדם הפשוט, שלא הוציא תואר
שני במדעים, הכל היה אותו דבר. הוא לא ידע מה זה יחידות מידה,
מהסיבה הפשוטה שבחייו לא ממש נזקק לכך. החיים ארוכים כל כך, יש
כל כך הרבה זמן לעשות הכל. לא צריך למהר, לא צריך לרוץ, לא
צריך להרעיש, לא צריך לחשוב, לרצות, לאהוב, לדבר.
לא צריך לחיות.

המורה להסטוריה יצאה מהכיתה, ומיד אחריה נכנס המורה לביולוגיה.
לא היתה הפסקה, מי צריך את זה?
על הלוח, באותיות שחורות, החלו להופיע מילים.
"היום נדבר על ניוון. ניוון בגוף של האדם. אם לא משתמשים באיבר
כלשהו זמן מה, הוא מתנוון", הפסקה קצרה. "זה תהליך ממושך,
שלוקח מליוני שנים. מספרים שבעבר בני האדם נולדו עם איבר הנקרא
תוספתן", שני קווים מודגשים, "עד שהתחילו לנתח תינוקות ולהוציא
אותו מיד אחרי שנולדו. עם הזמן, תינוקות החלו להיוולד ללא
תוספתן. מה אנחנו למדים מזה? אנחנו למדים מזה שגוף האדם הוא
חכם", הוא החל להלך בכיתה הלוך ושוב, "גוף האדם נפטר ממה שהוא
לא צריך, וזו הסיבה שאין לנו אוזניים, רק חורים בצידי הראש".
עמית הרים את ידו. 'הוא בטח ישמח מאוד להגיע לגיל חמישים
ושתיים, עם "כתבן" משלו', חשב אלון.
המורה העביר לעמית את הגישה ללוח הלבן ועליו נכתב:
"מה זה אוזניים?"
המורה החזיר את הגישה בחזרה אליו.
"אוזניים", נכתב, "זה זה - "
תמונה של אוזן אנושית עתיקה הופיעה על הלוח, היישר ממוחו של
המורה לביולוגיה. לא נשמעו קולות של פליאה או רתיעה, אבל אם
המורה היה מסתובב אחורה הוא היה רואה שלתשעים אחוז מתלמידי
הכיתה היתה הבעה מבועתת על הפנים, ואז הוא היה נעלב קשות ומטיל
משימה על כולם.
למזלו, ולמזלם, הוא היה בדיוק עם הגב לכיתה, מתפעל מהאוזן, דבר
שכבר חלף מזמן, כל כך מזמן.
"זה אוזן", נכתב בכתב שחור מעל התנוך הענק שהיה פרוש על הלוח,
"זה עוזר לשמוע, קולות, דיבור. אל תרים את היד, עמית, אני יודע
שאתה לא יודע מה זה רעש או דיבור, אבל האמת היא, שגם אני לא
ממש יודע. אף אחד כבר לא יודע, לא משנה כמה ספרים נקרא, קשה
לתאר את הדבר הזה, הדבר העתיק הזה, שבטח היה נפלא עד לאין
שיעור".
'מה כל כך נפלא בחתיכת עור מעוותת שדבוקה לך ללחי?' שאל את
עצמו אלון.
"אבל היום, מליוני שנים לאחר שנראתה האוזן האחרונה, בני האדם
חיים טוב יותר, לתקופת זמן ארוכה יותר. השמיעה מאמצת את המוח
ומקצרת זמן מחיינו. לאחר מליוני שנים בהם האוזן לא באה לידי
שימוש, היא התנוונה, כמו אלמוג, שנובל ומת, ותינוקות נולדו כמו
שאנחנו היום -"
תמונה של אוזן מודרנית הופיעה על הלוח. חור. פשוט חור. בלי
אפרכסת, בלי תנוך, בלי כלום. חור שחור ולכלוך בפנים, שאפשר
להוציא כשמשעמם כי המורה מכתיבה את אותו חומר שוב ושוב ולהסתכל
על הדגים בחוץ ועל הבחורה ההיא עם העיניים החומות ובלי השם.
"תהליך דומה, של ניוון, עבר גם על מיתרי הקול שלנו, אבל זה כבר
נושא לשיעור הבא", נכתב על הלוח והמורה לביולוגיה יצא מהכיתה.
לאחר שעבר את מפתן הדלת ללא הדלת, הלוח הירוק התנקה ונכתבה
עליו מילה אחת בלבד:
"משוחררים!"

הנשיא התבונן בדגים, באלמוגים ובשאר חיות המים שהקיפו את החדר
שלו. מרהיבות, מרהיבות לגמרי. ועם זאת, הוא לא ידע עליהן כלום,
רק מספרים, מסיפורים, משמועות, הוא למד קצת. אבל זה לא הספיק
לו, הוא תמיד רצה לדעת יותר. הוא ידע שיש להם סנפירים, ושהם
נושמים עם זימים, אבל זה לא אמר לו הרבה, זה בעצם לא אמר לו
כלום.
הנשיא ענד את שעונו, לא כי הוא רצה לדעת מה השעה, הדקה, השניה
ומאית השניה, אלא רק כי השעון נראה עליו טוב, רק כי הוא השרה
עליו תדמית מכובדת, כמו שנשיא צריך להיות, לא איזה תמהוני זקן
שמסתכל על דגים ולא יודע לקרוא שעון.
שומר הראש, שהוא גם המזכיר וגם הסגן, חיכה בינתיים למטה. הוא
לא חש צורך לעלות בחזרה ולכתוב לנשיא שיזדרז, הוא לא חש צורך
למהר כלל וכלל. הוא פשוט ישב על ספסל שהיה בקרבת מקום והמתין,
קורא עיתון.
מספר דקות, לא ממש משנה כמה, לאחר שהנשיא סיים להתקין לעצמו
עניבה, הסתכל במראה והחליט שעכשיו הוא נראה כמו נשיא אמיתי,
כמו שנשיא צריך להיות, הוא ירד למטה. השומר קיפל את עיתונו
ואותת לו בידו שיבוא אחריו. הוא לא החמיא לו על החליפה, לא כי
לא יכל, אלא כי פשוט חשב שזה לא גברי במיוחד. למעשה, השומר חשב
שהנשיא נראה סוף סוף כמו נשיא אמיתי, כמו שנשיא אמיתי צריך
להיות.
כמו שהנשיא של עולם הדממה צריך להיות.

אלון נכנס הביתה, בשקט, כמובן, וסגר את הדלת אחריו בלי להשמיע
קול. לאט לאט, הוא התחיל לפסוע ברחבי הבית לעבר החדר, כשבדרך
נתקלעה לדרכו אישה שמנמנה וגבוהה, בעלת מבט עייף.
אמא.
אם אלון היה חי לפני כמה מליוני שנים, הוא היה יכול לשאול את
אמא מה שלומה, ומה שלום אבא, אבל הוא לא. הוא חי בתקופה של
דממה, תקופה בה דגים חגו מסביב לאקווריומים של בני האדם, תקופה
בה כדי לדבר היית צריך רישיון מיוחד.
כן, רישיון. רישיון אותו ניתן היה להוציא רק אחרי חמישים
ושתיים, רישיון לרכישת המכשיר הנקרא "כתבן", המאפשר להציג את
המחשבות בכתב על כף היד, באופן טלפתי. איש לא ידע למה זה ככה,
למה צריך לחכות עד גיל כל כך מאוחר, אבל ה"ועדה המפקחת", ככה
היא נקראה, נסתרות הן דרכיה, היו אומרים.
"אבא באיזו פגישה", נכתב על כף ידה של אמא, כתשובה לשאלה אשר
לא נשאלה, וגם שלא היתה אפשרות שתישאל אי פעם.
התאוריה גורסת שהועדה המפקחת מגבילה את הגיל שבו אפשר להתחיל
לדבר כי לדעתם, ככל שבני הנוער ידברו פחות - כך ייטב. הם יהיו
ככלים בידי ההורים, כחומר ביד היוצא. החפץ שאפשר לעצב לפי ראות
העין. וכשיגיעו לגיל הבגרות, לא תהיה כל סכנה בלתת להם להתבטא,
כמה מעט שזה יהיה, כי אנשים כבר לא מדברים הרבה. לא תהיה סכנה
משום שהם כבר יוציאו את כל הרעיונות המהפכניים מראש, את
המקוריות ואת היצירתיות, כך שהדברים שייצאו מפיהם יהיו קצרים
וענייניים, כמו שצריך להיות.
כמו שצריך להיות, בעולם הדממה.

הנשיא צעד לתוך צינור הזכוכית המשוריינת, על מנת לתת לו לשאוב
אותו ולהעביר אותו למקום אחר, מקום לא שונה בהרבה מהמקום שהיה
בו לפני שצעד לתוך הצינור, אבל עם הבדל אחד קטן. במקום ההוא,
המתין לו, ביחד עם עוד מספר אנשי צוות, פרופסור ברגמן, שרצה
להציג בפניו את הפרוייקט אשר לפחות לדעתו, עשוי לשנות את פני
החברה האנושיות לנצח.
ברגע שהנשיא ניצב במלואו בתוך הצינור, הוא נשאב פנימה, ואחריו
נשאב שומר הראש. במהירות של מאה ועשרים קמ"ש שט לו הנשיא
בצינור. הוא לא הרגיש סחרחורת או משהו כזה, הרי הוא היה רגיל
לצורת תחבורה זו וכבר השתמש בה מאות אלפי פעמים במהלך חייו
הארוכים, המשעממים והשקטים.
שוב הוא יכול לראות דרך הזכוכית השקופה את הדגים עוברים בלהקות
מול עיניו, להתבונן באלמוגים ובשאר יצורי המים בחוסר עניין
משווע. הוא כבר חשב להירדם, הרי המסע עתיד להיות ארוך ועולם
הדממה שמחוץ לאקווריום לא מעניין יותר מזה שבתוכו. אבל לפתע
קרה משהו.
הנשיא ראה כריש.

האמת היא, שלא היו לו הרבה דרכים לדעת שזה כריש. הרי הוא בחייו
לא נתקל באחד כזה, ובספרים היו רק תאורים ולא תמונות. אבל
הנשיא ידע, פשוט ידע, שמה שנגלה לנגד עיניו באותה אלפית שניה
בה הספיק לעבור על פניו, היה כריש ולא שום דבר אחר. שיניים
חדות, גדולות ומאיימות, זה כל מה שהוא היה צריך.
והוא לא היה צריך לשאול את שומר הראש, שהיה גם המזכיר האישי:
"ראית את זה?". למען האמת, הוא גם לא ממש יכל, כי להציג ידיים
אחד לשני באמצע הצינור היתה פעולה לא פשוטה כלל וכלל, ולצעוק
אחד לשני עוד פשוטה פחות, על גבול הבלתי אפשרי. אבל כמו שנאמר,
הנשיא לא היה צריך את השומר האישי, או כל אדם אחר, כדי שיאשר
את המחשבה שלו, שמה שראה למשך מאית השניה היה כריש. זה נראה
כמו כריש, זה זז כמו כריש והעיקר ומעל לכל - זה הרגיש כמו
כריש.

שעה אחרי שהבחין בכריש איבד הנשיא עניין לאחר שלא נתקל בעוד.
רק דגים כסופים שטים בלהקות, לא משהו מעניין, זה בטוח. הוא שקע
בתרדמה קלה למשך שעתיים וחצי בהן נע לאורך צינור הזכוכית
המשוריינת באמצעות פעולת שאיבה פשוטה אך מסובכת. הנשיא נרדם
לשינה שקטה, חסרת חלומות והעיקר - חסרת נחירות. אם שומרו האישי
לא היה מורגל לעניין, הוא היה עשוי לחשוב שהנשיא נפטר מדום לב
או משהו בסגנון, באמצע צינור הזכוכית, אבל דבר זה לא היה יכול
לקרות משלוש סיבות: אחת, השומר האישי ישן בעצמו זה שעה; שתיים,
שומרו האישי בהחלט היה מורגל לאנשים בעולם הדממה ששנתם היתה
שקטה כמו שינת מת; ושלוש, איש לא נפטר מדום לב כבר מאות אלפי
שנים.
כשהסתיימה ה"נסיעה" והנשיא נפלט החוצה, ביחד עם שומר ראשו,
מהצינור, חזרה למוחו אותה תמונה של מאית שניה, עם אותו כריש,
ולפתע נתקע. רק לאחר דחיפה קלה ועדינה מצד שומר ראשו שהזכירה
לו איפה הוא, מי הוא ומה המטרה של המפגש שעתיד להתקיים, חזר
הנשיא ללכת.

"סוכנות צלילה שלום", נכתב באותיות דפוס גדולות בשלט הכניסה.
הנשיא התיישב ושומר ראשו התיישב מיד אחריו. מולם, מתקתקת במחשב
שהיה בגודל כף ידה, ניצבה בחורה חייכנית. עם יד שמאל מושטת
לפנים.
"שלום לכם", נכתב על כף ידה השמאלית, הפנויה מתקתוק במחשב,
בכתב קטן וילדותי.
"שלום", נכתב על כף ידו של הנשיא, "באתי בקשר לסיור הפרטי".
"כמובן, אדוני הנשיא", נכתב בחזרה, "מיד יתפנה אליך המדריך
שלך, מר ברגמן. המתן בבקשה".
וכך הם ישבו להם, שלושתם, בלי לומר מילה, במשך חצי שעה תמימה.
הנשיא לא התעצבן, לא ביקש שיביאו לו את מר ברגמן כי נמאס לו
לחכות, לא השתעמם ולא התעייף. הוא ישן ארבעים שעות בערך לפני
מספר ימים, כך אמר לו שומר הראש, לפחות, וידע שהמתנה היא דבר
בלתי נפרד מהחיים ואין הרבה מה לעשות. זה גם לא כל כך נורא,
כשחושבים על זה, כי החיים די ארוכים. הנשיא לא ידע את גילו, זה
לא אמר לו הרבה, אבל אם הוא היה טורח להציץ בכרטיס הרב-תכליתי
שבכיסו, הוא היה רואה, שחור על גבי ירוק, שכבר הספיק לבזבז
שלוש מאות שנה מחייו בעשיית כלום, והרבה ממנו.

זה היה בבית הספר, כשאלון החליט שנמאס לו. חמישים שנה החיים
שלו חוזרים על עצמם. לימודים, לימודים ולימודים, ושום דבר לא
יוצא לו מזה. הוא החליט, בינו לבין עצמו, שהוא חייב לנסות
לתקשר עם הבחורה בעלת העיניים החומות, אחרת הוא משתגע. אפשר
לקרוא לזה התקף כזה. גיל המעבר, נו.
"לפי מקורות עתיקים, מיתרי הקול שימשו בעבר לתקשורת פרימיטיבית
בין בני האדם, באמצעות תהליך שנקרא 'הפקת צלילים', או
'דיבור'", נכתב על הלוח ממוחו של המורה לביולוגיה.
היא היתה בעולם אחר משלה, שקועה לגמרי במילים הנכתבות על הלוח.

אלון הושיט את ידו לעברה, כדי להסב את תשומת ליבה, והיא הסתכלה
עליו. ואז, אלון הושיט את אצבעו לעבר פרק כף ידה, ובתנועה
איטית ומחושבת החל ללטף אותה. אבל זה לא היה ליטוף רגיל.
"במשך הזמן, כאשר בני האדם הבינו שמיתרי קול הם גם סיבה מרכזית
לקיצור תוחלת חיי האדם, נאסר השימוש בהם, ובמשך הזמן, כמו
האוזן, הם התנוונו", נכתב על הלוח.
היא חייכה כלא מבינה, ואלון הושיט את ידו ועשה את אותה פעולה
שוב, והצביע על הלוח. ואז היא הסתכלה עליו, כלא מאמינה. איך
יכול להיות שבמשך כל הזמן שהיא חיה, לא חשבה על זה מעולם? הרי
זה כל כך אלמנטרי ופשוט.
על כף ידה, נכתב בכתב אשר איש מלבדם לא יכל לקרוא, כתב שמועבר
על ידי תחושה בלבד, מילה אחת ויחידה.
"היי, אני אלון".
היא הושיטה את ידה לעברו, וכתבה על זרועו בעדינות ובאיטיות,
בלי להשמיע קול:
"אני ליאת".

"היי, אני ניסן. ניסן ברגמן, ואני אהיה מדריך הצלילה שלך",
נכתב על כף יד גדולה, שחומה ומקומטת במקצת.
"לפי הנהלים", נכתב על ידו המושטת של שומר הראש, "אני מתלווה
אל כבוד הנשיא".
"אין כל בעיה", נכתב בתשובה. "בואו אחרי".
הנשיא צעד בכבדות, מתבונן בדגים מבעד לזכוכית המשוריינת, מצפה
לראות שם משהו מעניין, אך לשווא. דגים קטנים ועלובים בשלל
צבעים נעים בלהקה, לא משהו שלא ראה כל פעם שהביט החוצה. זה היה
רגיל לגמרי, ומשעמם.
"הנה החליפות", כתב ניסן, "תלבשו אותם ונוכל לצאת לדרך".
ברגע שנפתחה הדלת ומים החלו לחדור לחדר הקטן והמבודד, שיועד
בדיוק לצרכי צלילה, הנשיא הרגיש טוב. הוא כבר לא הרגיש משועמם,
כבר לא הרגיש שעוד שעה מחייו עוברת לה בחוסר מעש, הוא הרגיש
שהנה, סוף כל סוף, מגיעה חווייה חדשה.

זה כבר הפך למנהג, אבל לא לשגרה. לא כדאי להשתמש במילה "שגרה"
בהקשר הזה, כי זה יהיה פשוט לא נכון. זה לא נכון לומר שתקשורת
בין שני אנשים מתחת לגיל חמישים ושתיים, דבר שלא התאפשר משום
שנאסרו כל כלי הכתיבה, זה לא נכון לומר שדבר כזה הוא שגרה.
כל יום הם שוחחו, באמצעות מגע על כפות הידיים. הוא הכיר אותה,
היא הכירה אותו, והם ידעו אחד על השני יותר ממה שהוריהם ידעו
עליהם. גם יכולת התיקשור שלהם השתפרה. אם בשבוע הראשון תנועת
האצבעות היתה איטית ומהוססת, הרי שכבר היא נהפכה למהירה
ושוטפת, כמעט כמו המורה לביולוגיה שהרצה על ניוון באמצעות
הלוח, כמעט כמו שהוריהם השתמשו ב"כתבן" כדי לכתוב על כף ידיהם.
אלון וליאת יכלו לדבר, וזה הרגיש הכי טוב בעולם.

סיור הצלילה היה נפלא. הנשיא הרגיש לראשונה מזה זמן לא מועט,
חי. כשהוריד את חליפת הצלילה בפעם הראשונה הוא ידע שהוא לא
הולך לחזור עכשיו אל משפחתו המשעממת, אל משרדו האפור. הוא הולך
לנוח, ומיד אחר כך לעשות עוד סיור צלילה, ועוד סיור צלילה, עד
שיימאס לו, עד שירגיש שמיצה. אבל הוא לא ממש מיצה. השיטוט
במים, הצפייה בדגים שלא דרך זכוכית שקופה ומשוריינת, היה
חווייה שיכלו להרשות לעצמם רק העשירים ובעלי המעמד הגבוה בלבד.

פתאום הדגים הצבעוניים ששוחים בלהקות כבר לא נראו כדבר מובן
מאליו, הם נראו כדבר מקסים ומרתק. הוא שוטט בקרקעית, מאחוריו
שומר ראשו ומלמעלה המדריך ניסן, שכבר התחיל לגלות סימני
עייפות, וחקר כל פינה, כל אלמוג, כל צדפה.
זה היה בסיור העשירי לערך, שהכל השתבש.
הנשיא ראה כריש.

אלון וליאת כבר מסתובבים ביחד מחוץ לשעות הלימודים. התקשורת
ביניהם מצויינת, למרות שהם לא מדברים, בגלל הניוון והכל, אבל
זה לא מפריע. הם כל כך מכירים אחד את השניה שכבר לא צריך את
זה. הם יושבים על הספה, רואים סרט בשחור ולבן, של צ'ארלי
צ'פלין. סרט אילם, עם כתוביות לפעמים, סרט שאומר כל כך הרבה
בלי ממש לומר שום דבר.
הם אוחזים ידיים. הם כבר לא כותבים אחד על זרוע השניה כמו
בהתחלה, אבל זה לא חיסרון או משהו כזה. להפך, ככל שמדברים פחות
התקשורת יותר טובה, במיוחד אם לא צריך מילים כדי לתקשר.
אלון מסתכל בעיניה החומות של ליאת, מנשק אותה על לחיה ומחייך.
הוא אוהב אותה, והיא לא יודעת. גם הוא לא יודע, למען האמת,
מהסיבה הפשוטה, שכמו רעש, הוא מעולם לא נתקל ולא חווה אותה, את
האהבה. אז איך בדיוק יוכל להבדיל?
אבל בעולם שבו האוזניים הן לא יותר מאשר חור, בעולם שבו מיתרי
הקול נחשבים למשהו עתיק ולא מובן, בעולם שבו בני האדם חיים
באקווריומים, בעולם כזה לא צריך מילים כדי לתקשר.
בדיוק כמו סרט של צ'ארלי צ'פלין.

במים אי אפשר לצעוק, וגם בתוך האקווריום אי אפשר, זה נגד החוק
וכל זה, וגם מיתרי הקול מנוונים ממילא, אבל מה שאי אפשר לעשות
במים זה לשחות מהר, להעיר את שומר הראש שנרדם ולהרחיק את
הנשיא, שלמרות כל הספרים שקרא אין לו מושג מה ניצב מולו,
מהכריש.
חיית המים המאיימת, השליט בממלכתו שלו, המלך הבלתי מעורער של
האוקיינוס, התקרבה לאט לעבר הנשיא, השליט של ממלכת בני האדם.
הוא רצה להושיט אליה יד וללטף אותה בעדינות, ולצופה ממוצע מהצד
היה נראה כאילו הכריש לא מפחיד את הנשיא, אבל הכי חשוב, הנשיא
לא מפחיד את הכריש. שני יצורים שמעולם לא ראו זה את זה, בקושי
מודעים זה לקיומו של זה, בחנו אחד את השני בעניין, ניצבים
במקום. היה שקט רפאים, ולפתע התקרב הכריש אל הנשיא.
שומר הראש נרדם זה מכבר, אדיש למה שקורה מסביבו, לא מודע כלל
למפגש התרבויות הראשון מזה זמן רב כל כך, בין שני מלכים.
ניסן, צופה במחזה מלמעלה, מבועת, חסר אונים, עצם את עיניו,
מצפה לגרוע מכל. אבל זה לא קרה. הנשיא ליטף בעדינות את הכריש,
וזה לא נע. הוא לא ידע אם זה סימן טוב או לא, אבל הנשיא החליט
להמשיך בפעולה זו, וגם אחרי חצי שעה לא נמאס לאף אחד מהם. לא
לנשיא, ולא לכריש.
ובאותו רגע, שניהם הרגישו, כמה טוב לחיות. הם הרגישו את
המשמעות האמיתית של קיומם. הם הרגישו, לראשונה בחייהם, איך זה
להיות שליט. איך זה להיות נשיא.
איך זה להיות המלך של עולם הדממה.