[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ג'ון בלו
/
בריאה במילה

תודה לחברות פורום "שולחן עגול" על עצותיהן הטובות.
שוכתב - מרץ, 2005




בספר יצירה, הספר המקודש לנו, מסופר כיצד אלקיים יצר את
העמים: את הפיניקים ממי הים וקצף הגלים, את הפלשתים מהאדמה
החומה והעשב, את האדומים מסלעי הגיר ואבני הבזלת, את הנבטים
מהאש וחול המדבר.
אותנו, את העבריים, יצר אלקיים מהמילה. המילה של אלקיים
התגלגלה על פני אורוד, ולא מצאה מקום. שקעה בסדקים ובארובות אל
מצואם, עולם הביניים, ולא מצאה מקום. התמוססה וחילחלה  אל
הינום, העולם התחתון, ורק שם, בפינה הנידחת והאפלה ביותר, מצאה
מקום לנבוט.



כשהכהן יוצא מהחדר, מבטיח להגיע שוב עוד שבוע, נמרוד ניגש אלי
ומלטף את מצחי. אני עייפה מכדי להתנגד, אבל גם כועסת מדי בשביל
להתרצות. "את צריכה לנוח." אומר לי נמרוד, "נדבר על זה מחר."


גיליתי שאני עברייה כשהייתי בת שש. בכתה א', בשיעור כתיבה.
המורה ראומה סיפרה לנו שחג הספר מתקרב, כך שזה כנראה היה סוף
ניסן או תחילת אייר. היא תארה בהתרגשות את הטקס הצפוי. נגיע
כולנו, יחד עם ההורים, בערב. נשב באודיטוריום של בית-הספר,
וראומה תקרא לכל ילד בתורו, תברך אותו לכבוד החג, ותעניק לו את
"מקראות", ספר הלימוד הראשון.
כדי להראות להורים כמה יפה התקדמתם, אחד מכם יקרא מתוך
"מקראות" לפני כולם. מי רוצה להיות הנציג הנבחר של הכיתה?
ים של אצבעות גאה אל על, וגם אני, כמו כולם, צעקתי בגרון ניחר:
"אני, אני, מורתי, בחרי בי!" למרות שכולם ציפו שתבחר באבטליון,
שתמיד היה זוכה ממנה למחמאות מיוחדות.
אבל עינייה של ראומה התמקדו בי, והתחייכו. "נדמה לי..." אמרה,
מושכת את המתח ששרר בכתה, "שמי שהכי מתאימה לקרוא בחג הספר
היא... עתליה."
לרגע הייתי בפסגת העולם. בדמיוני כבר עמדתי על במת האודיטוריום
בשמלה מנופחת כמו כוכבת קולנוע, מקריאה בלי טעויות מתוך
"מקראות". אבל אז מישהו שאל: למה דווקא היא? והמורה ראומה
אמרה: כי עתליה היא עברייה.
לא הכרתי את המילה קודם, והמצלול שלה עלב בי. אולי היא נדמתה
בעיני ל"עיוורת". אולי נבהלתי מהתיוג הלא צפוי. מהתממשות חרדת
הילדות הגדולה ביותר - להיות שונה.
"אני לא עברייה!" קראתי בגרון חנוק, דמעות מבצבצות בזוויות
עיני.
המורה ראומה ניסתה להרגיע אותי. להסביר שלהיות עברייה זה דבר
טוב. שהעבריים הביאו לעולם את המילה הכתובה. שהיא עצמה קצת
עברייה. כלום לא עזר. הילדים מסביב, מריחים את מצוקתי, את
שונותי הנובטת, החלו לצעוק: עברייה! עברייה! על אף שגם הם ודאי
לא הכירו את המילה.
נתזתי מהכסא, מפילה אותו, וברחתי מהכיתה.
את תפקיד נציג הכיתה קיבל אבטליון (יש לו איזו סבתא עברייה).
היום הוא מרצה לפילוסופיה ומתמטיקה באקדמיה לחקר האמת.
(לחתונה קיבלנו ממנו את ספרו החדש, "המעשה הנורא כמעשה מכונן",
עם הקדשת המחבר.)


"זה הפחד שלך?" שואל נמרוד, "להיות שונה?"
אני שותקת, והוא שותק.
הוא שוקל את משקלן של התשובות שאני עשויה לתת לו, ואני, לאה
ודואבת, שמחה שהוא מנהל את הויכוח בינינו בלעדי.
"מצד אחד," מתמלל נמרוד את התוצאה הסופית, "את כבר לא ילדה
קטנה. את לא צריכה לפחד ממה שיגידו. את מסוגלת, מחויבת אפילו,
לחיות על-פי הבנתך."
"מצד שני," הוא ממשיך, "את אישה עברייה, ואל לך לנסות לטשטש את
זה. אחרי כל מה שהעם שלנו עבר... אסור לנו להתכחש למי
שאנחנו."
עיניו של נמרוד נעכרות כשמחשבותיו נודדות להיסטוריה.
ההיסטוריה, שאנו חייבים ללמוד ממנה, שכל ויכוח איתה הוא חילול
קודש.


העבריות שלי נסלחה לי על נקלה. בתחילת החופש הגדול, כשהימים
החלו להתקצר במקום להתארך, הייתי הולכת עם ענת ואשתרה בעקבות
הנשים הזקנות לקונן על מותו של תמוז, ואף אחד לא ניסה להניא
אותי מכך. היינו צועדות סביב-סביב בשדה הקטן שנותר, בדיוק לשם
כך, בפאתי השכונה. עושות עצמנו בוכות.
במהרה יללות הנהי המזויפות היו מתחלפות, אצל ענת ואצלי,
בהשתנקויות צחוק שלא הצלחנו לבלוע. אשתרה היה רושפת את מבטיה
הנזפניים, וממהרת להתרחק מאיתנו במעלה טור הנשים המבוגרות,
ואנו, ספק נבוכות, ספק מרוצות, הסתרנו את פנינו ברדידים
השחורים והשתרכנו מאחור.
אמא שלי מספרת שבילדותה, כשמי-נפתוח עוד היה כפר עצמאי, היא
ואחיה היו עולים ביום מותו של תמוז אל ראש הגבעה. מרחוק אפשר
היה לראות את הבתים של עירשלם, אבל בינה ובין הכפר היו רק
שדות, שביום המוות התמלאו בנשים עטויות שחור ובזעקות קינתן.
"סבא וסבתא לא הרשו לך להצטרף אליהן?"
"אני לא זוכרת. קשה לי להאמין שהם אסרו עלי במפורש. אבל אולי
הם לא ראו את זה בעין יפה. את יודעת, ילדים יכולים לחוש דברים
כאלה גם בלי שאומרים להם."
"ולכם הפריע שהייתי הולכת עם ענת ואשתרה?"
"לא, ברור שלא. את יודעת שהעניינים האלה לא חשובים לנו."
"אבל אתם כן חושבים... אתם מגדירים את עצמכם כעבריים."
"כן. כן. אבל... אני לא יודעת אם יש לזה משמעות מעבר למילה."
"יש לזה משמעות עכשיו."
"אוי, תלי... אני לא מקנאה בך. אבל אני סומכת עליך. את תעשי את
הדבר הנכון."


בכתה ד' כולם פתאום רצו להיות עבריים. לקחו אותנו לטיול שנתי
בבקעת הירדן. ביום השני הגענו לגילגל, וביקרנו באוהל מועד.
הלויים, בגלימותיהם הלבנות ותלתליהם הארוכים, הרשימו אותנו
מאד. אחד מהם הקריא לנו מתוך "שיר השירים". משמעות המילים
הארכאיות נפלו על אוזניים ערלות, אבל למרות זאת ישבנו מוקסמים.
קולו העמוק והערב של הלוי. צחור גלימותיו. ריצוד השמש בשיערו
המבריק.
במשך שאר ימי הטיול הפכה חברתי נחשקת פתאום, ונדרשתי לענות על
שלל שאלות בנוגע לעבריים. כשחזרתי הביתה, הכרזתי שאני רוצה
להצטרף לשבט הלוי.  
אמא צחקה, ואבא מלמל ברוגז: מי היה מאמין שבימינו אנשים עוד
יאמינו בשטויות האלה. יתנהגו כאילו רק אתמול חצינו את הירדן.


כשהיינו בנות שש-עשרה, הלכנו שלושתנו, אשתרה, ענת ואני, אל
הנציבות הרומית בעירשלם כדי להוציא תעודת זהות. בסעיף הלאום
אשתרה כתבה: כנענית, כפי שלימדו אותנו בשיעורי אזרחות. ענת
התלבטה שעה ארוכה, ולבסוף רשמה: הונית, לקול מחאותיה הקולניות
של אשתרה. מיותר לציין שכשהגיעה התעודה בדואר, היה כתוב שם:
כנענית, כמו לכולם.
כמו לכולם? מה את כתבת בסעיף הלאום, עתליה?
אני כתבתי עברייה.


ספר יצירה מספר שאדם, שנבט מהמילה הבראשיתית של אלקיים, היה
נע ונד בחשכת הינום, נרדף על ידי האנונאקי האכזריים, ומלכתם
ארשקיגל. נכמרו רחמיו של האל הטוב אנכי, וממי התהום הנקווים
בתהומות הינום יצר לאדם את חוה, עזר כנגדו. ועוד הוסיף אנכי
לעשות, ופתח להם מעבר אל מצואם, עולם הצללים, שם נולדו להם שני
בנים: קין ואנוש.



ההורים שלי מאד אוהבים את נמרוד. אני לא מצליחה להיזכר כיצד
בדיוק הביעו את אישורם. הרי לא היו מעזים לומר, במפורש:
פלורליזם זה יפה וחשוב, אבל להתחתן עדיף עם בחור עברי.
"את משליכה עלינו את המחשבות שלך."
"את דויג לא סבלתם."
"אבל זה לא בגלל המוצא שלו. מה שחשוב לנו זה שיהיה לך מישהו
שהוא אדם טוב, שאוהב אותך. מישהו כמו נמרוד."
פגשתי את דויג ב"סאבטרה". היום, כשאני מגיעה לכיכר שבקצה רחוב
"נחלת בנימין", וריח השתן והקיא ממלא אותי קבס, אני מתקשה
להבין מה כל כך מצא חן בעיני. אבל כשהייתי בת שבע עשרה סאבטרה
היה המועדון הכי מוצלח בעולם, ודויג, סמל מחלקה בלגיון העשירי,
הצטייר בעיני כאיש העולם הגדול, מצוי בדרכיו, נחשק.
הוא היה נוהג להסביר לי שהסקס שלנו מצוין, וזקף זאת לזכותו,
ולזכות מוצאו האדומי. אמא היתה בטוחה שהוא משקר (בקשר למוצאו -
על סקס לא דיברנו), מקווה לאמץ את הדימוי הגברי הקשוח.
"הוא באמת היה ג'ינג'י."
"הוא התאים לך לגיל שבע עשרה."


כשנמרוד היה נער, אבא שלו היה איש בטחון באור כשדים, ונמרוד
שנא כל רגע.
"לא היו לי בכלל חברים. את יכולה לתאר לעצמך דבר כזה? שלוש
שנים גרנו שם, ולא היה לי אף אחד לשחק איתו. לדבר איתו
אפילו."
הילדים הבבליים התעניינו בכדורגל, מרוצי מרכבות, וסרטי פעולה.
נמרוד ישב בבית וקרא ספרי היסטוריה.
"מי שלא לומד מההיסטוריה נידון לחזור עליה שוב ושוב. אם
הלגיונות הרומאים לא היו הודפים את הטנקים ההונים במלחמת
הבלקן, את חושבת שמישהו מאיתנו היה כאן היום?"
מישהו מאיתנו. העבריים. בני המילה כתובה, שניצודו כמו חיות על
ידי החיילים ההונים בדיוק בגלל זה.
 

"אתה יודע," אני אומרת לנמרוד, "אם זה כל כך חשוב לך... יש הרי
עוד אפשרות..."
"אל תדברי שטויות."
"אבל זה בדיוק מה שאמרת - גם להיות נאמנה לאמונה הפנימית שלי,
וגם לשמור על המסורת העברית."
"את לא רצינית. אני בכלל לא מבין למה את עושה כזה עניין."
"אני כן רצינית. אני באמת שוקלת את זה."
"האפידורל הרדים לך את השכל. לכי לישון, ונדבר מחר."


העולם נברא במילה. אדם נברא במילה. הכהן מברך את התינוק בן
שמונה הימים במילה. הילד הופך להיות גבר במילה. חתן מקדש את
כלתו במילה. האב פודה את בנו במילה. הבן נפרד מאביו המת במילה.
שערי השמים נפתחים בפני האיש ישר הלבב במילה.



"אני חושבת לטוס לרומא לכמה זמן."
ניכר היה שענת מתקשה לבטא את המילים. נדמה היה שהיא מנסה
להתחבא מאחורי ספל המקיאטו. כבר בטלפון, כשהתקשרתי לוודא
שהפגישה השבועית שלנו ב"קפה אשתור" בעינה עומדת, נדמה היה לי
שקולה מתוח.
"זה אומר שלא תוכלי להגיע לחתונה?" ניחשתי. איכשהו, במהלך כל
התכנונים, החתונה שהחלה כהתפשרות כפויה עם שיגיונותיו של
נמרוד, הפכה למשהו חשוב גם בשבילי. ענת ידעה זאת, אבל מצד שני
לא ששה להופיע שם בגפה.
"מה פתאום?" התפלאה ענת. "שאני אחמיץ את החתונה העברית שלך?
בחיים לא! אני הולכת לצלם הכל, ולעשות לך בושות מול כל מי
שאנחנו מכירות."
"כולם יהיו שם ממילא..." אמרתי בהתמרמרות מעושה.
ענת חייכה, עצבנותה עדיין ניכרת בה - רעד קטן באצבעות שקרבו את
הספל אל השפתיים.
"ברור שאני אהיה בחתונה. אני מדברת על עוד הרבה זמן. על עוד
איזה שנה אולי. משהו כזה."
"אז מה העניין? את מספרת לי עכשיו שאת נוסעת לחופש עוד שנה?
כלומר, אני שמחה בשבילך, והבחורים הרומאים אמורים להיות משהו,
אבל..."
"אני לא מתכוונת לחופש."
"נסיעת עבודה?"
"בערך. כנראה שהמנהל של הסניף ברומא יפרוש עוד שנה, וביקשתי את
התפקיד, וזהו... אמרו לי שכן..."
"וואו! זה קידום רציני! אני נורא שמחה בשבילך! כמה זמן תהי
שם?"
"המנהל הקודם היה בתפקיד חמש עשרה שנה."
"אבל הוא בטח היה רומאי."
"כן."
"אבל את לא."
"כולנו אזרחי האימפריה, לא?"
"את מתכננת לרדת לרומא? זה העניין? לתמיד, כאילו?" כעסתי.
"לא, ברור שלא לתמיד... אבל אולי... לתקופה. תלי, נורא נמאס לי
כאן. כל הדייטים חסרי התוחלת האלה, כל הלחץ של המשפחה..."
"אבל אני כאן..."
"רומא זה רק כמה שעות טיסה. אני אבוא לבקר כל הזמן, ולך יהיה
איפה לישון ברומא. לכם. נמרוד ישמור על הילדים שלכם, ואת ואני
נלך לשופינג. נקרע את העיר."
"ענתי..."
"אני לא יכולה להמשיך לחיות כאן. אני משתגעת. כל פעם ששואלים
אותי אם אני נשואה, עם מבט מצפה ל'כן' בעיניים, שמתחלף בפליאה
כשאני אומרת לא. כל הדודות האלה שבאירועים משפחתיים שואלות מתי
כבר תהיה להן נחת ממני..."
"ענתי... אלו סתם מילים. זו לא סיבה לעזוב את הארץ..."
ענת חייכה, והמהמה את השיר שהתנגן באותם ימים ברדיו:
"אידיאולוגיה ושכל לא הולכים ביחד. מילות החיים, הן חדות כמו
סכין. "


היינו ילדות אכזריות. כשהיינו בנות אחת עשרה הקמנו את "חבורת
המכשושות". העברנו  סכין חיתוך בבאש המדורה, כמו בספר
ההרפתקאות "מסע הרבבה" שענת ואני הערצנו. חתכנו את האצבע, וכל
אחת מרחה את הדם שלה על המצח של שתי האחרות, כשהיא אומרת מילות
שבועה נצחיות, שהיום כבר נשכחו ממני. (אני זוכרת שנשבענו לא
להסיר את כתמי הדם לעולם. זה החזיק בדיוק עד אותו הרגע שהאמהות
שלנו ראו אותנו.)
אשתרה היססה. היא חשבה ש"מסע הרבבה" הוא ספר לבנים, וחיטוי
הסכין במדורה לא נראה לה מספיק סניטרי. היא הצליחה לחתוך את
עצמה בלי לבכות, אבל כשענת אמרה לה מה המשימה שבחרנו בשבילה,
לטפס על מגדל המים ולצעוק משם: "אני מכשושה וכולם על הזין
שלי," אשתרה כבר לא הצליחה לעצור את הדמעות.
"אבל אני לא רוצה לעשות את זה," יבבה, "אני לא רוצה להגיד את
המילה הזאת."
היינו ילדות אכזריות. "אם את רוצה להיות בחבורה שלנו, את צריכה
לעשות את זה. מכשושות אמיתיות לא פוחדות מכלום. בטח שלא ממילים
גסות."
"אני מוכנה ללחוש את זה. אני מוכנה לטפס על המגדל, לצעוק 'אני
מכשושה', וללחוש לכן באוזן את השאר." ניסתה אשתרה להתפשר.
"אבל זה כל העניין." הסברנו לה ברשעות. "שכל השכונה תשמע אותך
אומרת 'זין'. רק אז נדע שאת באמת מחויבת לחבורה. שאפשר לסמוך
עלייך."


ספר יצירה מספר, שכשאברהם חיפש את הדרך ממצואם אל אורוד,
האלים נבהלו מאד. המילה הבראשיתית של אלקיים פיעמה באברהם,
ואיתה כח היצירה.
ראשית ציווה אנליל, מלך האלים, לכבול את האל הטוב אנכי אל
עמודי הארץ, כדי שלא יוכל לעזור לאברהם, כפי שסייע לאדם. אז
נגלה אנליל לאברהם, ודרש, בתמורה לרשות לעלות אל אורוד, שאברהם
יכרות ברית עם האלים בכך שיקריב להם את בנו, יצחק.
אברהם הציע לאנליל שבמקום להקריב את יצחק, הוא יקריב את עצמו.
אנליל הסכים, אבל נהג באברהם באכזריות רבה. בזה אחר זה ביתר
אנליל את זרועותיו ורגליו של אברהם, ובכל פעם שאל אותו אם הוא
מתחרט. בכל פעם שאל האם יעדיף להקריב את יצחק, ואברהם סירב.
אבל לבסוף, כשמאכלת אנליל קרבה אל איבר מינו של אברהם, נכנע
לכאב, וקרא אל אנליל: קח נא את יצחק.
אנליל השיב לאברהם את איבריו המבותרים, ודרש ממנו, כדי לקיים
את הברית, רק לימול את יצחק. אז התיר להם לעלות אל אורוד, ומאז
היום ההוא, אנו, העבריים, מלים את בנינו, כדי לשמר את הברית עם
האלים.



נמרוד שותת עבריות כמו מפצע המסרב להעלות ארכה. נדמה לי,
לפעמים, שההיסטוריה העברית זורמת בעורקיו כמו רעל. ללא מילים
הוא מבקש ממני שאקרב את שפתי אל הפצע. מציע לי סחר חליפין: רעל
ההיסטוריה במתק האהבה.
שנתיים אחרי שנהיינו חברים, נסענו לטיול גדול בבבל. קיוויתי
שהאווירה של הטיול תרכך אותו. אם לא תתקן, לפחות שתשכיח.
כשביקרנו במגדל גורד השחקים, סיפר לי נמרוד שעל-פי המסורת,
הנביא דניאל הקים את המגדל יש מאין, מכח המילה הבראשיתית
שפיעמה בתוכו.
בשיט רומנטי על נהר הפרת, הצביע על סלע שהזדקר מהמים בקרבת
הגדה, וסיפר שכאן הסופר עזרא ישב ובכה.
אחרי חמישה ימים של טרק מפרך אל הגנים התלויים, כשכל מה שרציתי
היה להתכרבל לצידו במיטה המרופטת שבאכסנייה, נמרוד התעקש שנחפש
את הבניין שעל-פי מדריך הטיולים שלנו ניתן לזהות מגן-דוד בקשת
הכניסה שלו.
אמרתי לו: "הנח לזה", אבל הוא שמע: "שכח", ונעכר.


"אני לא מבינה. הרי אתה לא מאמין שצריך לכרות ברית עם האלים."
"כבר דיברנו על זה אלף פעם."
"אבל אם אף אחד כבר לא מאמין באנליל ואנכי ואלקיים וכל
הפושטקים האלה, למה אנחנו צריכים לעשות את המעשה הנורא הזה?"
"זה לא העניין הדתי. את יודעת את זה. זו המסורת של העם שלנו.
חוץ מזה, לא הייתי שם את אלקיים באותו סל יחד עם האלים
העתיקים."
"אל תגיד לי שנתפשת לשטויות הניו-אייג'יות האלה! מספיק ענת
מזיינת לי את השכל עם 'היד המכוונת של אלקיים' והצורך שלה
להיות קשובה ל'כוחות טמירים'."
"את לא חושבת שיש משהו שהוא מעבר לנו? שיש משמעות לחיים שלנו
שהיא מעבר לחומרנות ולכאן ולעכשיו?"
"אני חושבת שאנחנו מעניקים משמעות לחיים שלנו, ולא שהיא נקבעת
על-ידי איזה זקן מטורלל שיודע לעוף. אני חושבת שמה שמניע אותך
זה שמרנות שאין מאחוריה שום מחשבה אמתית. לא שום רוחניות."
"בואי נדבר על זה מחר, בסדר?"

כשסיפרתי לענת ואשתרה על החתונה, ענת התפוצצה מצחוק, ואילו
אשתרה היתה מודאגת: "הם מרשים גם ללא-עבריים להיות בטקס?"
"רק אם הם לובשים שקי יוטה לבנים." חרחרה ענת.
"זה מאד חשוב לנמרוד." מלמלתי, תוהה איך הסכמתי לעניין.
אשתרה השיאה לי עצה מהמגזינים שהיא קוראת - בחיי הזוגיות חשוב
להיות קשובה לרצונותיו של בן הזוג ולדעת לוותר - מה שכמעט וגרם
לענת להחנק.
"חתונה זו גם הזדמנות מצוינת להכיר בחורים רציניים" הוסיפה
אשתרה, באכזריות לא מוסווית, שקצת הרגיעה את צחוקה של ענת.
אולי המגזינים של אשתרה לא כאלה מטופשים. החתונה היתה מוצלחת.
ארגנו חמישה אוטובוסים שהסיעו את האורחים, שאת רובם לא הכרתי,
מכל הארץ לגילגל. הטקס עצמו, למרות, ואולי בגלל, שהיה משונה כל
כך, עורר התפעלות כללית מה"מקוריות" שלו. היום הרי כולם
מתחתנים באותו גן אירועים, עם אותו די-ג'י ואותו קייטרינג
ואותו בר פעיל.
באותו הלילה התעברתי.


כארבעה חודשים אחרי החתונה, סבא שלי נפטר.
שמחתי שהספיקו ימיו כדי להיות נוכח בה. שהספקתי לבקר אותו בבית
החולים, להניח את ידו על בטני התופחת, ולשמוע את איחוליו לנין
שיכיר אותו רק מסיפורים ותמונות: שיהיה חכם כמוני. שיהיה יפה
כנמרוד.
למחרת, אבא שלי עלה לגילגל לקיים את טקס האשכבה. על פי המנהג,
רשם בפחם את שמו של אביו, ואחריו את שמונה המילים המתוות את
חיינו כעבריים. מהמילה 'יהי' בה נברא העולם, ועד 'מחילה' בה
מתדפקת נשמת המת על שערי העולם הבא. את הפתק הכתוב השליך אל אש
התמיד, אשר העשן המיתמר ממנה מגיע, על פי המסורת, עד משכן
האלים.
אומרים שטקס האשכבה העברי עוזר לאנשים להתמודד עם המוות. גם
לכאלה שאינם מאמינים. שיש איזו חצי נחמה בהתגודדות של
היתומים-זה-מקרוב. בטקסיות.
אבל אבא שלי חזר מגילגל עייף וזעוף. "כשאני אמות," ציווה עלי,
"אני לא רוצה שתתעסקו בשטויות האלה."


ספר יצירה מתיר לנו, הורים חדשים לבנים, את אותו המוצא שהיה
לאברהם. כדי לחסוך את הסכין מבננו, אנו רשאים להפנות אותו כנגד
עצמנו. אני יודעת, שעל אף שהדבר כמעט שלא נעשה בפועל, נמרוד לא
יוכל להתנגד לחוק עברי מפורש כל כך.
אבל לפני שאני נרדמת אני גם יודעת שלא אצליח במקום בו אברהם
נכשל. כשנמרוד מלטף את שערי ולוחש באוזני מלמולי שינה, אני
יודעת שאפקיר את בני לסכין ולמילה.
אולי זה, בעצם, כל העניין.












loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
סויוז
סובייטסקיח
סוציאליסטיצ'קיח
רספובליק



הפרוטלריון,
שתמיד רצה לראות
איך זה נראה
כשזה כתוב
בעברית


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/2/05 5:33
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ג'ון בלו

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה