"נו יאללה, למה אתה עצוב?" שאלתי אותו בקול מוחה.
"לא שמעת את הרופא? יש לי מאניה דיפרסיה."
"יא אידיוט, מה אתה לא יודע מה זה? רבאק, זה לא כאילו יש לך
איזו מחלה סופנית או משהו. זה רק אומר שיש לך קצת דיכי, זה
יעבור."
הוא הסתכל, הרים את ראשו מהמיטה הקטנה למידותיו, עיניו אדומות,
נוטפות דמעות, ובלע כדור פרוזאק.
שיהיה.

כבר עברו חודשיים מאז שהמשטרה חנכה את טכנולוגיית
ה"קריים-רימובר" החדשנית שלה, שנועדה לאתר מחשבות נפשעות
במוחות אנשים ולמחוק אותם מראשיהם.
חודשיים בלי סופרמן.
בלי אנשים להציל, בלי פשעים לסכל...
זה היה קשה בשבילו. אבל לא נורא, הוא סופרמן - הוא ייתגבר.

"שמעת? אפילו הפרוזאק לא עובד עלי! נראה לי שאני אתאבד
וזהו..."
"לא נורא, הפרוזאק לא עבד גם קודם, כלום לא השתנה. עכשו די
להתבכיין."

שמעתי שהוא ניסה להתאבד, נעמד לפני משאית עם תמצית קולה.
חצי עיר הלכה. אפילו לא טרחתי לבקר אצלו, רוצח שכמוהו.

"רע לי, רע לי, רע לי, אני רוצה למות, אני רוצה למות!"
"סופרמן, חכה שנייה, תירגע, זה לא כל כך נורא... מה עם הכלב
שהצעתי לך לקנות?"
"ברח".
גם אני ברחתי.
לא חזרתי אליו. כל העסק התחיל להיות די מדכא.

שמעתי שהוא ניסה להתאבד.
שמעתי שהוא הצליח.