נהגי האוטובוס לרוב, הם נהגים קבועים, שעובדים באותו קו ובדרך
כלל אפילו עם אותם נוסעים. את חלקם מכירים כבר בשמות הפרטים,
עם בודדים אפילו מספרים סיפוריים אישיים ועם כמעט כולם בשלב
מסוים מתווכחים. לפני כשש שנים, בתחילת שירותי הצבאי הייתי
נוסע ביום א' בשעה 08:15 בקו 847 עם אותו נהג אוטובוס קרח
ושמנמן שכל האוטובוס היה מאוחד נגדו. לא על פוליטיקה או על
מהירות הנסיעה, אלא על תחנת הרדיו שהייתה קבוע אצלו על הסקאלה
בדציבלים כ"כ גבוהים שגם אלה בשורה האחרונה לא הצליחו להימלט
ממנה. רובם ראו בזה עינוי, הוא ראה בזה שליחות. 88 FM הייתה
התחנה ובמשך שעתיים וחצי ארוכות של נסיעה עד אשר נפסקה הקליטה,
היינו שומעים מוזיקת ג'אז. ניו אורלינס בוואדי ערה, אלה
פרצהיילד בצומת גולני וביבי קינג באליפלט. בהתחלה הייתי בין
המקטרים ומתאוננים ואפילו תרמתי לליבוי האווירה אבל אחרי הרבה
ימי ראשון עברתי מהפכון קטן ובלי שום אורנה, מיקי או סנדרה
שיכינו אותי לכך. התחלתי לאהוב את הצלילים השונים, את המנחה
הנעים ואת התחושה המרגיעה שהייתה באוויר, שהפכה חציית מדינה
לדבר פעוט ונינוח.
לאחרונה כשפורסם על הכוונה להפוך את 88 לתחנה לצעירים, ישר
חשבתי על אותו נהג אוטובוס, מה הוא ישמע? רדיו BU?, רדיו
אורנג'?, מה לא משמיעים את ביונסה ב - 103?,  את רוני ברשת
ג'?, את הצל בגלגלצ?, כמעט כל התחנות בישראל הם פחות או יותר
העתק חיוור אחת של השנייה. אז למה גם בשמורת טבע הייחודית,
שונה, מוזרה והיחידה שיש פה חייבים לגעת?, איפה יש ג'אז בשמונה
בבוקר?, מי ילמד אותנו מי זה בק או לו ריד?, יש פה נכס לאומי,
אוצר סמוי וחבוי, אל תגעו בו לטובת שיקולי רייטינג. תשאירו את
88 איך שהיא, כי כל שינוי קטן יעשה אותה לפחות ממה שהיא עכשיו
- מושלמת.

היוזמה לשנות את ייעודה של רדיו FM 88 לרדיו לצעירים.