הסיפור הזה נכתב בדצמבר 2004.
כל קשר בינו לבין העתיד הינו מקרי בהחלט ואינו משקף את
המציאות.

המקום: המזה"ת
הזמן: שנת 2500

16:00. בשעה הזאת של היממה הכל נראה רגוע יותר, הכל הופך שליו
יותר. מרחבי המדבר השוממים נפרשו כמרבד גדול על פני הארץ החמה.
השמש הקופחת בשמיים חיממה את כדור הארץ עד שבקושי היה אפשר
לנשום. אבל הם יכלו. במרץ הם עבדו על האדמה הקשה כאילו אין
מחר, ארכיאולוגים מנוסים שכבר חזו בתגליות רבות. כל קצה של חוט
המבצבץ מהאדמה מעורר התרגשות רבה בצוות והעבודות הופכות להיות
קדחתניות יותר. בעצם, בכל הפלנטה הזאת שנקראת כדור הארץ עובדים
התושבים החדשים ביתר שאת על מנת ליישב את המקום כהלכה. @x105
צנח ארצה באפיסת כוחות. העיתוי לא היה מתאים, כולם עבדו ללא
הפסקה, אך החייזר הצעיר - תש כוחו.
"מה קרה לך, דווקא עכשיו אתה נח, כשיש לנו קצה חוט?" נזף בו
b-O, הבכיר בצוות הארכיאולוגים.
"גם לי אין כוח, אולי נעשה הפסקה?" הציע חברו.
כולם התיישבו אז בצד, מרכלים על l(#:ג=<, מלכת החייזרים,
כשלפתע קרא אחד הארכיאולוגים מרחוק:
"בואו! בואו מהר, יש פה משהו."
כולם רצו אליו לבדוק מה העניין. בעדינות ובהתרגשות הולכת
וגוברת משו מהאדמה חתיכת פלסטיק שחורה ועליה כתובת בשפה
העברית. B-O, שידע את כל השפות שדוברו על הפלנטה הזאת לפני
מספר שנים, קרא את הכתובת. הוא העריך שמדובר בקלטת וידיאו ישנה
ועליה כתוב באותיות קידוש לבנה: דניאל.

המקום: תל אביב
הזמן: שנת 2004

יוסי ודורית היו מאושרים. לבן שלהם היה היום יום הולדת. דניאל
בן שנה, נכתב על העוגה. יוסי אחז במצלמת הווידיאו וצילם הכל.
"היום דניאל בן שנה," אמר למצלמה בהדגשה וטייל עם דניאל ברחבי
הבית, מלווה אותו עם המצלמה. דורית נשענה על אדן החלון וחייכה.
יוסי צילם גם אותה.

מהחלון נשקף המראה הבא: אנשים יושבים בבתי קפה, מבלים
בקניונים, צוחקים ונהנים. ת"א מלאה מכוניות ואנשים. אישה עם
כלב עוברת ליד ספסל. האיש שעל הספסל קורא בעיתון על עתיד
היחסים עם הפלשתינים ועל הצמיחה במשק.
"היה פיגוע בנתניה," מודיע אחד מיושבי בית הקפה.
"וואלה?" עונה חברו, "יש הרוגים?"
"כן, שניים."
"וואלה!" הוסיף החבר ולגם מהאספרסו.

גם מייקל שתה קפה. שחור. הוא ישב אותה שעה במשרדו בניו-יורק,
משקיף מחלונו על פסל החירות. "תנו לנו את העייפים, העניים
והמדוכאים שבכם," היה רשום על הפסל. בחורה קוריאנית עברה ברחוב
שממול. "עיר קולטת תרבויות אנחנו," חשב מייקל לעצמו.
גם נשיאו, ג'ורג' דבליו בוש, חשב על הקוריאנים אותו זמן. "צריך
להיזהר מהם, יש להם גרעין," אמר לקונדוליסה רייס. "נחשוב כבר
על משהו," השיבה לו ד"ר רייס. היא ישבה על הספה בחדר הסגלגל,
לגמה נס קפה ואכלה פרוסת עוגה. "עוגה טובה," ציינה
הקונדוליסה.

העוגה באמת היתה טובה. יוסי נתן את הפרוסה האחרונה לדורית,
ושניהם הביטו בדניאל.
יוסי ודורית היו מאושרים. לבן שלהם היה היום יום הולדת.

המקום: פקיסטן
הזמן: שנת 2003

סלימה הקטנה שכבה בעיניים פקוחות על שולחן הניתוחים. בית
החולים 'טדהרן' בפשוואר היה שקט ושומם אותה שעה שאחרי חצות.
ד"ר קונדור יצא מהחדר בחלוק לבן ותיק רפואי ביד, והתיישב על
הספסל שבחדר ההמתנה. אחמד שהיד הסתכל לו בעיניים.
"אנחנו צריכים את זה דחוף," אמר.
ד"ר קונדור קינח את אפו, מחה בעצבנות את הזיעה ממצחו, ונאנח.
"אני לא חושב שזה רעיון טוב," אמר. "מה גם שעכשיו אני נורא
לחוץ בזמנים ו..."
אחמד שהיד תקע בו מבט מאיים, סימן תנועת סכין אל צווארו והזהיר
אותו: "עד שבוע הבא זה מוכן. או שהנכדה שלך בסכנה."
הד"ר הזקן בלע את רוקו ובהה בחלל האויר. "זה חומר מסוכן, אתה
יודע. אם זה יגיע לידיים הלא נכונות זה יגרום לקטסטרופה."
"אנחנו הידיים הנכונות ביותר, ואללה ציוה עליך לתת לנו את
החומר הזה בהקדם האפשרי," הדגיש אחמד. הוא קם ממקומו, נטל את
תיק הג'יימס בונד שלו, פלט - "רק עוד שבוע, תזכור" - ויצא. ד"ר
קונדור ישב דקות ארוכות על הספסל, והתפלל. "אללה, שמור עלינו
מצרות ועוונות ומכופרים ומרשעים בדרך."

"אללה וואכבר...  אללה וואכבר..."
קולו הצלול של המואזין הידהד בחלל האוויר הקר של לפנות בוקר.
מוחמד מוארסי, הידוע יותר בכינויו 'אל מובארק' (המבורך),
השתחווה אפיים במסגד הגדול הנמצא בכפר הקטן שליד פשוואר. הוא
סיים את התפילה, נעל נעליו ויצא.
"מובארק!" קרא אליו מישהו מאחור. מוארסי הסתובב.
"מה נשמע, לטיף?"
לטיף היה אמנם בכיר ב'חיזבאללה', אבל גם בצמרת 'אל קאעידה'
העריכו אותו ואת כישוריו הרבים.
"אז מה חדש?" שאל מוארסי.
לטיף הביט בו בהערצה. "אתה יודע," אמר לו פעם, "אתה מזכיר לי
את הנביא מוחמד, ולא רק בשמך. אתה תביא לנו את הגאולה."
המסגד היה כמעט ריק מאדם אותה שעה. בחוץ כבר התחיל לעלות השחר.
לטיף הסיר את משקפיו, ניגב את העדשות במטפחתו וחייך. "השגנו את
זה." הוא הרים את ראשו. "יש לנו אבעבועות שחורות."
עכשיו היה זה תורו של מוארסי לחייך. "לטיף, אתה מרשים אותי כל
פעם מחדש. אני אמליץ עליך מחרתיים בוועידה."
"איזו ועידה?" תמה לטיף.
"מחרתיים יש ועידה בלוב. ואני אהיה שם."

ועידת 'מאבק האיסלם בכופרים' (כפי שהיתה הכותרת של הדיון הזה)
עמדה להתחיל בעוד מספר דקות. כולם כבר התיישבו בכיסאות. סמיר
חייאת התיישב בראש השולחן, ופתח בדברים:
"בוקר טוב לכולכם. לפני שאתחיל יש לי הודעה מהמנהיג אוסמה
הגדול, שליח האלוהים. הוא מאחל לכולנו הצלחה במבצע  ומעביר לנו
בשם אללה ברכות ואיחולים על ההישגים.
"אני שמח שהצלחתם כולכם להגיע לכאן, לדרום לוב, הישר ממטות
הצבא שלנו באירן, בתימן ובפקיסטן. עצם התייצבותכם כאן, נכבדי,
היא עדות לדחיפות שבנושא. הג'יהאד הוא על המערב, על הציונות,
על אמריקה של בוש, על הציויליזציה המודרנית המשחיתה כל נפש, על
הדמוקרטיה הנוצרית שמגיעה גם לבחורות מוסלמיות טובות ומבזה
אותן ואת האיסלם והנביא מוחמד. כנגד זה מופנה הג'יהאד שלנו.
"אני רואה שיש כאן נציגים מהחיזבאללה, מהג'יהאד האיסלמי,
מהאחים המוסלמים, אנשי דת מאירן וממרוקו וכמובן 'אל-קאעידה',
הבסיס. עלינו להילחם נמרצות בסעודים ובטורקים הכופרים, באמריקה
הרשעה, השאננה והכופרת באל. עלינו להילחם בהם עד חורמה, שיענשו
על פשעיהם נגד האיסלם. וכמובן, עלינו למחוק את הישות הציונית
והיהודית מהמפה. זה לא יהיה קל, אבל אפשרי. את כל זה אפשר
לעשות בעזרתכם, בעזרת השהידים ובעזרתו של אללה, שנתן לנו
משאבים.
"בשנים האחרונות ובמיוחד בשנה האחרונה אגרנו פצצות בעלי ראשי
נפץ גרעיניים, כימיים וביולוגיים. האטום לא יאחר לבוא על
המערב. לאחר קריסת ברה"מ היה הרבה יותר קל להשיג נשק ביולוגי
וחומרים רדיואקטיביים.
"גם הצ'צ'נים עזרו לנו בכך. היה קשה להשיג אבעבועות שחורות,
היה קשה להשיג טילים ופצצות כאלה אבל הצלחנו. 'שיהאב 3' של
האיראנים כבר עומד מוכן מול ישראל ורקטות השיגור של המטות
מוכנים כבר עם ראשי נפץ כימיים. היתרון שלנו עליהם, רבותי, הוא
שהם אוהבים את החיים. אנחנו את המוות. מוחמד הרי לא התיר לנו
לחיות את האלף הבא. הג'יהאד הוא המצווה הגדולה ביותר כיום של
כל מוסלמי. הפעולה של החוטפים השהידים בראשות מוחמד עטא על
אמריקה היא כאין וכאפס לעומת העתיד. העתיד שלנו, העתיד כבר
כאן. ואם אחמד שהיד ישיג את החומר הנוסף אז יום הדין לא יאחר
לבוא. הוא קרוב מאד."

אחמד שהיד חיכה לו במסדרון. כשיצא ד"ר קונדור מהחדר קם
ממקומו.
"נו, אז יש?"
"יש."
"טוב מאוד."
אחמד שהיד הלך. ד"ר קונדור עמד שם, בהלם מהמעשה שעשה הרגע. הוא
נתן לו חומר רדיואקטיבי מסוכן ביותר.
אבל לא היתה לו ברירה, משפחתו היתה בסכנה. הוא נכנס לחדר
הניתוחים ובהה בנכדתו.
סלימה הקטנה שכבה בעיניים פקוחות על שולחן הניתוחים.

המקום: ירושלים
הזמן: שנת 2005

המטוס הנשיאותי עשה את דרכו לבית הלבן. לא מזמן עוד היה הנשיא
בחופשתו בטקסס, משוחח בטלפון עם ראש ממשלת ישראל. הוא רצה
לוודא ממקור ראשון איך מתקדם פינוי הישובים מרצועת עזה. כששוחח
איתו דיפדף בעיתון הבוקר ונתקל בתמונתו של שרון. אין ספק שזה
היה הנושא החם ביותר בעיתונות העולמית.

הם ישבו על המדרגות מחוץ לישיבה בבית-אל. חנניה הביט בעיתון
בתמונתו של שרון. הוא חשב שהיה צריך לחסל אותו כבר מזמן.
"תראה מה הוא עשה," אמר לרעואל. רעואל, ששמע גם הוא על הפולסא
דנורא נגד שרון ועל פסק ההלכה שהתיר את דמו, התנגד לרצוח
אותו.
"אני חושב שהרעיון הטוב ביותר הוא לפגוע בהם," אמר, "בנקודה
הרגישה ביותר אצלם, במרכז העצבים. אם לנו לוקחים אדמות ובונים
להם גם אנחנו ניקח להם, ונבנה. את בית המקדש."
הם ישבו ושתקו. בטנדר של צביקה פעל הרדיו. חדשות השעה אחת.
"שירות הביטחון הכללי מודיע כי האיומים על חייו של רה"מ הגיעו
לשפל חסר תקדים. בסביבתו של שרון מגיבים בדאגה... המפגינים מול
כנסת ישראל מפגינים זה השבוע השני. המשטרה מתקשה להשתלט על
ההמונים...
"האלימות בגוש קטיף צוברת תאוצה. הבוקר נקלע כוח צה"ל שבא
לפנות את המתנחלים ב'מעלה חומש' לעימות אלים, ובקבוקי תבערה
הושלכו על הרכבים. צה"ל השיב בירי כדורי גומי... משטרת ישראל
עצרה הבוקר תושב ניסנית המזוהה עם המחתרת היהודית, החשוד
בנסיון פיגוע במסגד 'חסן בק' ביפו..."
רעואל חייך. הוא הכיר את הנושא היטב. המטרה היתה למקד את תשומת
הלב של השב"כ בנסיון פיגוע לכאורה במסגד ביפו. חנניה חייך. גם
הוא ידע שהמטרה העיקרית היא כיפת הסלע בהר הבית.

"כיפת הסלע. מעוז האיסלם. המקום השלישי בחשיבותו אחרי מכה
ומדינה. את זה אנחנו רוצים להרוס."
בנימין הצביע על תמונת האתר, ולקח נשימה עמוקה. "אבל זה לא
יהיה קל," הוסיף. "למעשה, הסיכון פה רב.
"הסיכוי שזה יצליח נמוך מאוד, ואם זה ייכשל - כולנו פה נאכל
אותה."
למרות זאת הלך לישון אותו לילה. רק לשעתיים, שיהיה עירני מחר.
המתח והעצבים רק עייפו אותו. מחר הפעולה הגדולה. כולם עשו אותה
שעה הכנות אחרונות, כולם היו מתוחים. בבוקר כבר ישבו ביחד,
התפללו שחרית, איחלו 'בהצלחה' זה לזה, ויצאו לדרך.
כשנכנסו השלושה למסגד 'עומאר', לבושים כערבים, אף אחד לא חשד
בהם. הם נראו כערבים, תעודותיהם היו מזויפות והם יצאו במכונית
גנובה ממזרח ירושלים. הכל הלך טיפ טופ. אף אחד לא חשד שבגללם
יום שישי הקדוש יהפוך לסיוט. שלוש פצצות הוטמנו במסגד. הם ניסו
להימלט אך כשלו, יודעים היטב שגם הם ייהרגו.
השניות נראו כנצח. "אללה וואכבר," קרא המואזין. הם לא יכלו
לסבול את קולו. "יאללה, נעשה את זה," אמרו.
הרעש היה מחריש אוזניים. סדרת פיצוצים בו-זמניים שהחריבו את
המסגד כליל. כיפת הסלע נפגמה קשה, והמסגד קרס. מאות המתפללים
נהרגו במקום. רבים נפצעו פצעים קשים, חלקם אנושים. הבשורה היתה
קשה לא רק למוסלמים, גם לכל העולם כולו. בשורה זו לא איחרה
לבוא לאוזנו של רה"מ.

רה"מ שרון שוחח אותה שעה עם נשיא ארה"ב. לפתע נכנס ראש לשכתו
כרוח סערה, ובפיו בשורות רעות: "פוצצו את כיפת הסלע!"
רה"מ הסתכל עליו כהלום רעם. "לא יכול להיות," אמר.
"מה קרה?" שאל בוש מעברו השני של הקו.
"המממ...הודיעו לי הרגע שפוצצו... את כיפת הסלע... אני אבדוק
את זה."
גם בוש היה בהלם. הוא ארז במהירה את חפציו, ועזב את טקסס.
המטוס הנשיאותי עשה את דרכו לבית הלבן.

המקום: תבל
הזמן: שנת 2005-2006

אוקטובר 2005
הלילה התערבב עם הבוקר. הבוקר עם הלילה. אף אחד בעולם לא מצא
מנוחה. הר הבית משך את כל תשומת הלב העולמית.
ניו-יורק טיימס: "יהודים קיצוניים פוצצו את כיפת הסלע."
קוריירה דלה סרה: "מעשה טרור יהודי. מגע פיגוע בהר הבית."
אל חיאת אל ג'דידה: "מסגד עומאר נהרס. ישראל החריבה את מסגדו
של מוחמד."
ה"גרדיאן": "הר הבית מתלקח. יהודים פוצצו את כיפת הסלע."
ריח לא טוב עמד באויר. ריח של פחד, פחד מפני הלא צפוי. פוסטרים
של המסגד חולקו לכל דורש. ג'יהאד' ו'שהיד' היו מילים נפוצות
בלקסיקון היומיומי. צלבי קרס צוירו על קירות בתי כנסת ובבתי
קברות יהודיים בעולם. לינצ'ים בוצעו ביהודים בצרפת ובספרד.
יהודי ערב היו בסכנת חיים ממשית, ולא יצאו מבתיהם.
שגרירויות ישראל נכנסו למצב חירום. משרד החוץ הזהיר ישראלים לא
לטייל בחו"ל. בכלל. בשום מקום. להסיר כל סממן יהודי בדרך חזרה
ארצה. מדינות אירופה מגנות את ישראל, ומתכחשות למעשי אנטישמיות
בשטחיהן.
קדאפי וחתאמי מתבטאים בחריפות בגנות ישראל. גם אסד. מובארק
והמלך עבדאללה מגנים את "מעשה התועבה של הטרוריסטים היהודיים",
ונכנסים למצב חירום. ישראל נכנסת גם היא למצב חירום, ומגנה
כמובן את הפעולה. האו"ם מצטרף לגינוי ושולח סיוע לפלשתינים.
ה-FBI וה-CIA בכוננות על. הפנטגון מכריז על דרגה חמש.
המשטרה, הצבא והמודיעין בכל העולם נכנסים לכוננות על. כל
מוסלמי וכל יהודי זוכים להיבדק בשבע עיניים. אף אחד לא לוקח
סיכונים.

נובמבר 2005
באותו יום ובאותה שעה מתפוצצים מרכזי קניות הומים באיסטנבול
ובפאריז. מספר ההרוגים עובר את המאה.
אבל הנעדרים עדיין רבים. כוחות חילוץ (ביניהם ישראלים) מחפשים
גופות בין ההריסות. מדינות ערב מגנות את האירוע. עיתוני אירופה
זועמים. שדות התעופה בארה"ב ובאירופה נכנסים לכוננות בטחונית
גבוהה. ה-MI6, המוסד וה-CIA מתאמים מידע, פועלים במרץ ועוצרים
חשודים רבים. האלימות בין יהודים לערבים בארץ הגיעה לשפל חדש.
ביפו, בעכו, בעפולה ובירושלים כבר אי אפשר לנסוע מחשש לידויי
אבנים. מסגדים ובתי כנסת נותרו שוממים, וסומנו ע"י השב"כ
והמשטרה כמסוכנים ביותר. חסן נסראללה מזהיר מפני טילים שיגיעו
עד חדרה.
יהודי שעובד עם ערבים בנצרת נקלע ללינץ'. גם ערבי ברמלה נקלע
ללינץ' קשה. נערים פוחזים רוגמים באבנים את מכוניתו של ראש
עיריית ירוחם. האבנים כמשל.

דצמבר 2005
חג החנוכה מתקרב. גם חג המולד ועיד אל פיטר. רמי לא יודע מה
לחגוג. הוא צרפתי מוסלמי שהתחזה לנוצרי שהתגייר. היום הוא עובד
כרגיל בנקיון המשרדים. כבר ארבעה חודשים שהוא עובד שם, במגדלי
עזריאלי. השומר בכניסה כבר מכיר אותו, חבר שלו. כולם שם, בעצם,
ידידים טובים. בתוך שואב האבק שלו יש חומר נפץ שמסוגל לפוצץ
בניין, אם רק מנצלים אותו כמו שצריך. והוא אכן מפוצץ בניין.
הבניין העגול של עזריאלי קרס כמגדל קלפים. כתוצאה מכך ניזוק
קשה המגדל השני. ענן האבק מתפשט במהירות לכל עבר. ישראל כואבת
את פצעיה ומכריזה על יום אבל. צה"ל נכנס עם טנקים ומסוקים
לשטחי הגדה המערבית. עזה נצורה והשטחים כולם בעוצר מלא. ישראל
תוקפת מפקדות ומעבדות של מחבלים בדמשק וברמאללה. והעולם מגנה.

ינואר 2006
"שרון רוצח", זעקו הכותרות בעיתוני העולם. "סברה ושתילה 2",
הוסיף עיתון אחר. יהודים קיצונים בארה"ב מבצעים פיגוע
רב-נפגעים בבית ספר מוסלמי בלוס אנג'לס. ארה"ב מגנה. זה לא
עוזר להם הרבה...

פברואר 2006
מחבל מתאבד עם תרמיל גב קטן ובו קילוטון חומר רדיואקטיבי נפיץ
מתפוצץ בלאס וגאס. פטריית עשן עולה לשמיים ונשורת של אבק, עשן
וחומר רדיואקטיבי מתפשטת ברדיוס גדול. איזור בתי הקזינו, מרכזי
הקניות ובנייני המגורים מעורפלים באוויר צהוב זיהומי. תושבי
ארה"ב נכנסים לפאניקה ומכינים חדרים אטומים. הלימודים בבתי
הספר מתבטלים ואיש לא הולך לעבודה. משרדי הבריאות בכל העולם
מחלקים לתושבים ערכות מגן וחיסונים.

מרץ 2006
בוש תוקף במלוא הכוח בסיסי מחבלים ומרכזים אסטרטגיים. פלישת
ארה"ב לפקיסטן ולאירן כוללת טנקים, מטוסים ומסוקים, כוחות
חי"ר, ספינות שיוט וטילי גרעין קטנים. היא תוקפת את הכור
הגרעיני שמקימה אירן וכובשת חלקים נרחבים באסיה. בתקיפת הטילים
של ארה"ב נהרגים הרבה אזרחים תמימים, ולא פעם קורות "תקלות
מצערות" הגובות מחיר יקר. מדינות ערב מגנות את ארה"ב בפה מלא.
סעודיה מבטלת את הסכם הנפט עם ארה"ב. המסחר בעולם בקריסה
מוחלטת, והמשק צונח קריטית. נדמה לכלכלנים רבים שזו נקודת
אל-חזור.

אפריל 2006
ישראל סופגת מכות קשות ומגיבה נמרצות. צה"ל תוקף בלבנון,
בסוריה וברשות הפלשתינית. רה"מ נדרש לאשר פעולה בבסיסי מחבלים
בביירות. הוא מתלבט, ובסוף נותן לצה"ל יד חופשית לפעול. סגן
הרמטכ"ל דן חלוץ משכנע את הרמטכ"ל ליזום פעולה ממוקדת. הפעולה
נכשלת, והתקשורת יוצאת מגידרה. סברה ושתילה 2 כבר אמרנו? מצרים
רבים מאיימים על נשיאם ומובארק חושש ממלחמת אחים, בנוסף למלחמה
הנוכחית. מצרים מאבדת עשתונות ומכריזה על ביטול הסכם השלום.
ירדן סובלת מהפיכה אזרחית. יהודים מהימין הקיצוני יוצאים
בריקודים אל כפרים ערביים בקריאות "מוות לערבים". ח"כים ערבים
מתבטאים שזהו סוף סוף סופה של ישראל. כל צד נהיה קיצוני יותר.
ערבים שהיו עד עכשיו מתונים הפכו לשונאי המערב. יהודים ונוצרים
במערב, שדגלו בשלום, הופכים חשדניים יותר ושונאים יותר.

מאי 2006
אירעו נסיונות פיגוע בביג-בן ובפיזה. בכל העולם נכנסים לכוננות
על. אנשים מסתגרים בבתים, ולא יוצאים אפילו לקניית מזון. תופעת
הבייבי-בום הולכת ומתפשטת. לקראת סוף מאי מתפשטת בלונדון מגיפת
האבעבועות השחורות ומגיעה גם לארצות הסמוכות.

יוני 2006
משרד הבריאות מחלק חיסונים נגד אבעבועות שחורות. לא מזמן
הודיעו שהמגיפה הופצה גם בישראל, לא ברור איך. אזרחים מסתגרים
בממ"דים ובחדרים האטומים. אין לימודים, אין עבודות ומסחר. רק
פאניקה. רק פחד. מלחמה באוויר.

יולי 2006
יאכטה עומדת מול קו החוף של מנהטן. עליה נמצאים כמה "אזרחים
מקומיים" שמחלצים "אדם שטבע". לא אזרחים ולא נעליים. היאכטה
משגרת פצצה גרעינית של 5 מגאטון לעבר היבשה. הבניינים קורסים
כדומינו. אש, עשן ואבק ממלאים את האויר. דווח על מאות אלפי
הרוגים ועל מאות אלפי פצועים ונעדרים. באותו זמן משוגרים טילים
גרעיניים, ביולוגיים וכימיים לעבר ישראל, ישירות מלבנון
ומאירן. ערים רבות נפגעות. מטוס אזרחי חוצה את מצרים לעבר
אילת. אף אחד לא מספיק לעצור אותו. מטוסים מוזנקים מבסיס
'עובדה' הסמוך, אך זה כבר מאוחר מדי. אילת גם היא מופצצת. כל
קו המלונות היה לעיי חרבות. יש חשש כבד שפסולת רדיואקטיבית
הושלכה.

אוגוסט 2006
אנשים כבר הפסיקו לקנות עיתונים. בקושי שומעים חדשות. ויש כאלה
שמכורים לחדשות. כולם דואגים להישרדות האישית שלהם, פחות
חושבים על המדינה ועל עתיד העולם. מלחמת העולם השלישית, מלחמת
המזרח במערב מגיעה לשיאים חדשים. האלימות יצאה מפרופורציות.
ארה"ב כבשה כבר מדינות שלמות, ומליוני אנשים נהרגו. בארה"ב
ובאירופה, בנוסף לפיגועים הרבים, מקבלים במשטרה ובתקשורת
המקומית עשרות טלפונים המזהירים מפני פיגועי ראווה. האזרחים
נכנסים ללחץ טוטאלי. קריסת מערכות מוחלטת מורגשת בכל. לונדון
הצטרפה למלחמה. גם מצרים. הרגע התקבלה התראה על נסיון התנקשות
במובארק ועל נסיון חבלה בספינקס. בזו אחר זו מצטרפות המדינות
מהמזרח ומהמערב למלחמת העולם השלישית.

ספטמבר 2006
הטנקים הישראליים נכנסים גם לערים בישראל. כל הארץ שדה קרב.
טנק של צה"ל, שעמד ברחבה שליד ירושלים המזרחית (הרחבה נעשתה
לאחר שפצצה נפלה במקום וחישפה אותו), נחטף בידי אלמונים,
ודהר. בדרכו ירה כמה פגזים מסוג 'פלאשט', 'חץ 7' ו-'חלול' והרס
בתים רבים. הדרך ממילא היתה חשופה. טנק של צה"ל, שהוקפץ למקום,
השמיד אותו. מסוק אלמוני עמד מעל הכותל המערבי, ואיים להשליך
פצצה. טייס אפאצ'י שהוזעק לאויר לקח החלטה לבדו, וירה עליו.
המסוק התפוצץ, הכותל המערבי קרס. יהודים יצאו לרחובות, והכריזו
על עצמם 'שהידים'. הם הרסו, בזזו והרגו ערבים רבים. הערבים,
מצידם, החזירו באותו מטבע. האנרכיה שלטה ברחוב.

אוקטובר 2006
ההסלמה בהר הבית הציתה את הפתיל, שהיה מוצת גם ככה. יהודים בכל
העולם החלו לקחת את החוק לידיים ולעשות מעשים שלא ייעשו.
בעקבות המעשים שלא ייעשו עשו גם הערבים מעשים שלא ייעשו. כל
המעשים שלא ייעשו כבר נעשו, ואין להשיב את הנעשה. זו היתה
נקודת אל-חזור ביחסים בין העולם לעצמו. כל מה שקרה מאז היה עוד
ועוד פיגועים, עוד ועוד אלימות, עוד ועוד הרוגים, כיבושים,
הפגזות, מחלות, מוות. דם, יזע ודמעות. ערבים רבים נלקחו בשבי.
גם מערביים. רובם עונו ונרצחו. האפוקליפסה היתה עכשיו אמיתית.

נובמבר 2006
טיל נוסף נחת בישראל, הפעם בפי-גלילות. טיל אחר שוגר, ונחת
בירושלים. הכנסת נהרסה. טיל נוסף פגע בכור האטומי בדימונה.
טילים מדוייקים, ממוקדים. צה"ל פלש לסוריה, וסוריה ניסתה לפלוש
לרמה. בשדה התעופה של גרמניה רץ ילד עם תיק גדול לעבר הדלפק.
מהתיק השתלשל חוט חשמל. המאבטח הפזיז צעק לו, ומשלא נענה ירה
בו למוות. לא היה פנאי לתחקירים ולמשפטים. הוא נחקר במקום, אמר
ששמע על הרבה ילדים מתאבדים. הילד היה במקרה בנו של שר החקלאות
של בחריין...

דצמבר 2006
התקרית הדיפלומטית-בטחונית הזאת היתה לרועץ לא רק לגרמניה, אלא
לאירופה כולה. סדרות הפיגועים אמנם נמשכו ומעשי הגרילה לא
פסקו, אך ג'יהאד חדש נוסף לעולם. ג'יהאד המדינות על המערב.
מטוסים ומסוקים כבר פלשו למדינות אלו, אך הובסו במהירה. עדיין
מדינות ערביות ניסו להימנע מעימות. המקלט למחבלים שנתנו מדינות
כמו תימן, פקיסטן ולוב היו להן כחרב פיפיות, ועתה היו עסוקים
בנסיון לכבות את האש שהציתו בעצמם. גם ראשי מדינות וראשי
אופוזיציות זנחו את הויכוחים, והחלו בנסיונות לשכך את האלימות.
גם האו"ם ונאט"ו תרמו מנסיונם, אך לשווא. הר הבית היה הפתיל
שהצית את המלחמה, ולא בנקל ישובו החיים למסלולם הרגיל. האלימות
עדיין נמשכה ולא היה זכר לכך שהיא עומדת להיפסק. במקום בית
שלישי קיבלו הקיצוניים חורבן בית שלישי. במקום להציל את משפחתו
החריב ד"ר קונדור את משפחתו. העולם כבר לא מה שהיה פעם. העולם
השתנה מהקצה אל הקצה. ה-11 בספטמבר נראה עכשיו רחוק מאוד ובלתי
חשוב. וכשהזהירו את הבחור עם האספרסו מפני שואה אטומית צחק
בוודאי, ואמר: "מה, אחרית הימים? באחרית הימים נדבר."

ינואר 2007
יוסי הלך ברחוב. לא היה אכפת לו הסיכון. בעצם, לא היה אכפת לו
מכלום. הוא איבד הרגע את כל משפחתו בדקה. את דורית ואת דניאל.
עכשיו רק הוא נשאר. הוא והקלטת. הוא קבר את הקלטת באדמה, וחזר
לביתו. אם אין לו קבר בשבילו, חשב, לפחות יקבור את הקלטת. גם
ככה קשה לו להיזכר. על קלטת הווידיאו היה רשום באותיות קידוש
לבנה: דניאל.

אמא'לה... תסריט אופטימי יותר:

בשלום נדבר
המקום: המזה"ת
הזמן: שנת 2005

הפינוי מתבצע בהצלחה יחסית. כל המפונים משתכנים במקום טוב,
ומקבלים פיצויים. מובארק מתקשר לשרון ומברך אותו. שרון מציע
שיתוף פעולה כלכלי בין שתי המדינות. אבו מאזן נבחר לנשיאות
הרשות הפלשתינית, וביחד עם מוחמד דחלאן ואבו עלא מדברים עם
פרס, עומרי שרון, סילבן שלום ואחרים על עתיד היחסים.
ה'חמאס' מסכים להודנה. העם הפלשתיני מביע שביעות רצון, ומייחל
לשיפור היחסים. נסראללה מת מהתקף לב.
אסד ונשיא לבנון מנטרלים את החיזבאללה ורבים מוסגרים למצרים,
לירדן ולמרוקו. אסד מגיע לכנסת. ישראל חותמת על הסכם שלום,
סוריה מגלה גמישות מפתיעה במו"מ. האו"ם, ארה"ב ואירופה מטילים
חרם על אירן ועל לוב והשתיים מתפרקות מנשק גרעיני פוטנציאלי.
מרכז תעשייתי מוקם ביריחו ובתי מלון בתל קטיפא וברפיח.
הסכמים בטחוניים נחתמים בין ישראל לפלשתינים. מוקמת מדינת
פלשתין, שבירתה 'אל-קודס' (חלק מרמאללה המתחבר עם מזרח
ירושלים). ארה"ב מזרימה כספים לשתי המדינות, והמשק בצמיחה.
המיתון יורד. הכספים מועברים להשקעה בחינוך, בתרבות, בבריאות,
במדע, בספורט... המזרח התיכון כולו יודע שקט ושלווה שכמותם לא
ידע זה שנים. מזרח תיכון חדש...