אני כבר לא מכירה אותך.
אני כבר לא מכירה את עצמי.
אני כבר לא יודעת מה קורה.
אתה חלק מהמשפחה?
או שהפכת רק לזיכרונות?
זה כואב.
בלב.
חזק.
לדעת שפעם היינו מאושרים. מושלמים.
והיום אנחנו סתם שבורים.
זה כואב.
בלב.
חזק.
לא לזכור איך אחי נראה.
לשכוח את הריח.
לשכוח את הקול.
לשכוח את המגע.
לשכוח את עצם נוכחותך.
וזה כואב.
בלב.
עמוק.
בפנים.
כל-כך חזק.
לא מניח.
לא פוחת.
לא מתחזק.
לא מוכן להיעלם.
מנסה להיזכר בארוחות משפחתיות, בטיולים,
באחרי-צהריים משעממים...
ואפילו רגע אחד לא מוכן לעלות בזיכרוני.
11.5 שנים נמחקו כלא היו.
11.5 שנים של ילדות מאושרת פשוט נעלמו.
וזה כואב.
בלב.
כל-כך חזק...

עוד שנה עברה. והכאב לא פוחת.
7 שנים בלעדייך...