כי לטעום אחת מדמעותייך זו תשוקתו וכל יום שאת לא איתו עוד
דמעה נוספת. רק רוצה לראות אותך בוכה כשאת עוברת לידו, מן
תקווה קטנה שלו. פתאום את מתפרצת, לא נותנת להתקרב. מוחה דמעה
ועוד אחת, שוכבת בערמות של בועות סבון ומוחקת את תווי פניו
מראשך. מליבך. כי הוא עכשיו ולעולם לא יהיה שוב. ואתה רק אתה
והיא רק היא ושום דבר לא יחזור. קשיש העיר נותן עוד עצה חכמה
שלקח מספר עבה עתיק והיא לא שומעת כי כבר נמאס לה להקשיב,
נושאת עיניים נואשות אל שחור ישן ומבקשת קצת נחמה בחייה
העלובים. כשאחרי כל כך הרבה זמן היא נכנסת לחדר קר והוא לא שם,
מחפשת את האור בין הרבה צללים ויודעת שתגיע אליו רק כאשר תתיחד
עם אמא אדמה. וכשהיא ספק נותנת ספק לא רוצה לתת לאמת לחלחל
בתוכה, אולי כשכל השקרים הנוצצים שולטים בחייה היא שקטה,
וכשמרגישה שתלוי עליה צו פינוי כדי לסלק את נשמתה החוצה כי
כלום כבר לא נשאר ומאז שהוא עזב אין לה איך לשלם את חשבונותייה
עם עצמה וכלום זה שלם. מרגישה כבוגדת בעצמה כמו כשכל חייה היו
לא נכונים וכל בחירה פירושה חרטה. ושוב מצטערת על מעשים שלא
בגללה ולא אוהבת אנשים שמכירה, שוב מרותקת לסיפורי ילדות ישנים
כשהוא ליטף את שיערה וסיפר על הנסיכה הקסומה
והיא לא מספרת
היא מפתחת את השיטה הטובה ביותר
כי לאחר שהוא עזב כל שנותר לה הוא
סוד השתיקה