"אנחנו כבר צועדים שבועיים!", ניר צעק לאיתי, "איפה הבחור הזה
שלך בכלל?!".
"אל תדאג, אנחנו מתקרבים!", איתי ניסה להרגיע את ניר", בוא
בינתיים אני אספר לך עליו קצת..."
"אח...", ניר גלגל את עיניו, "עוד סיפור משפחתי בדיוק מה שאני
צריך, תן לי לפחות להדליק את הג'וינט הזה...".
"אוקי" איתי פתח: "זה היה לפני 20 שנה בערך כשהלכתי ברחוב יחד
עם הורי ולפתע נתקלנו בחתול!, זה היה אחד החתולים הכי מדהימים
שראיתי בחיים שלי!, היה לו צעיף סגול יפה כזה והוא היה כסוף
ומבריק. התחננתי בפני הורי שיתנו לי לטפל בחתול, והם הסכימו.
בסופו של דבר!, כשהגעתי לחדר פניתי לחתול, ליטפתי אותו ואמרתי
"אתה חתול טוב". החתול להפתעתי ענה לי: "אני לא חתול בכלל!"
"רגע? אתה באמת מצפה ממני להאמין שהחתול דיבר אתך?", ניר גיחך,
"זה שטויות! שקרן!"
"לא אחי!, תן לי לסיים!", איתי אמר
"איפה בכלל גרתם?, מה היה השם של ההורים?, מה לבשת ביום שמצאת
את החתול? לאיפה הלכתם?, כמה החתול שקל?, מה היה מזג האוויר?"
ניר שאל.
"הי, מה זה חשוב?!", איתי אמר.
"אתה צריך אמינות בסיפור!", ניר ניסה להסביר לאיתי נואשות
ונופף בידיו. "אתה רואה?! , אמינות!"
איתי נענע את ראשו ואמר: "כל מה שאני צריך זה לסיים את
הסיפור!, אז שקט!"
"אוף... טוב", ניר שם בפיו עוד ג'וינט והדליק.
"אוקי אז... החתול אמר לי: "אני בנאדם בכלל!, אבל אני לא
מהמימד הזה, עברתי למימד כל כך מוזר שאני נראה לך בו כמו
חתול!, בוא איתי למימד שנוכל לנהל שיחה אמיתית. אין לי מושג
איך. אבל החתול העביר אותנו למקום ששם באמת ראיתי אותו כבן
אדם, היה לו שיער ארוך מדהים, עיניים גדולות וחיוך אפילו יותר
גדול. "אהלן אני מיכאל", הוא הציג את עצמו ועניתי לו: "אני
איתי!". במהרה התחברנו ונשארתי לגור במימד שלו. גדלנו ביחד
היינו כמו אחים. מיכאל במשך השנים המשיך להתאמן ולהבין את תורת
המימדים ורכש שליטה וכוחות עצומים. הוא נלחם בהרבה מימדים
שונים למען שוויון, חופש ואהבה" איתי המשיך.
"רגע... זו לא המטרה שלנו!", ניר אמר: "אנחנו בדיוק ההפך".
"אל תדאג", איתי הרגיע: "אני אסדר הכל, כל מה שמיכאל צריך לדעת
זה שקשת הוא בנאדם רע והוא ילחם בכל כוחו נגדו!, הוא לא יפקפק
בי!".
איתי עצר ליד זוג דלתות ענקיות. הוא פתח אותן ויחד עם ניר הלך
על השביל שהשתרע מהן. הם עלו על גבעה וכשהגיעו לקצה שלה הם ראו
שלמטה יושבת טירה אנגלית יפיפייה.
"כאן הוא גר?", ניר שאל.
"כן, זה מה ששמעתי... לא ראיתי אותו כבר 10 שנים בערך...
מעניין מה קורה איתו...", איתי ענה.
"וואו זה אחד המקומות הכי מדהימים שראיתי, מעוצב בצורה יוצאת
מן הכלל! האקוסטיקה כאן מדהימה!, אתה יודע שריצ'י בלקמור, מדיפ
פרפל, סיפר שהוא מקליט בעיקר בטירות בגלל ההד המיוחד שנוצר
בהם", ניר סיפר.
"אה כן... ממש אכפת לי", איתי אמר ונקש בדלת. הדלת נפתחה
ומיכאל ניגש אליהם מקרין אור עם חיוכיו.
"איתי!, אני לא מאמין!, מה המצב חתול מגניב שכמותך?, יש לך קצת
גרוג?". הוא קרץ לאיתי.
"אה... כן, לא סיפרתי לך ", איתי לחש לניר: "המוח של מיכאל קצת
השתנה מהמימד שהוא היה בו חתול, הוא מאז חושב שהוא כן חתול...
פשוט תזרום". איתי הסתובב לעבר מיכאל וחיבק אותו "שנים בנאדם!,
שנים!".
כולם נכנסו לטירה ונכנסו לחדר שמלא בכריות והתיישבו. מיכאל פתח
קופסה שחורה קטנה והוציא מה שנראה כמו ג'וינט חוץ מהעובדה שהיה
לו צורה של דונאט.
"וואו!", ניר התלהב.
"כן, זו המצאה קטנה שלי, אני קורא לזה - דונאביס, זה נראה כמו
דונאט אבל יש לו פילטר שיוצא ממנו באמצע ויש לזה טעם של עוף עם
צ'ילי ופטרוזיליה וזה גורם לך לזמן קצר לראות את העולם
בפסים!", מיכאל הסביר.
"יאללה תביא!", ניר ביקש.
"אני לא רוצה... צריך לשמור על הקול שלי", איתי הסביר.
"אוקי, אז הדונאביס הזה הוא לכבוד הקול שלך איתי! קאבום!"
מיכאל צעק וכולם ענו לו קאבום!
"דרך אגב זה ניר, אל הסאונד" איתי הסביר.
"נעים מאוד ניר, אתה לא יודע אבל כבר פגשתי אותך במימד אחר,
היית אחד החתולים הכי מניאקים שיצא לי להכיר, ממש חתול רע!"
מיכאל הסביר.
"אה... לא זה לא המקרה כאן... אני אחד הטובים", ניר קרץ
לאיתי.
"אז מה קורה אתך?", איתי שאל.
"ובכן חיי האהבה שלי לא משהו...", מיכאל השפיל עיניו, "יש לי
רק 12 חברות"
"מה?! 12?!"
"כן... ואנחנו כבר שנים מנסים למצוא בת זוג 13, כי לכולנו חסר,
אבל אתם יודעים איזה קשה זה למצוא נפש ש13 נפשות שונות יתאהבו
בה?", מיכאל שאל.
"אה... בלתי אפשרי?!", איתי שאל.
"לא... הכל אפשרי אחי... רק צריך אמונה!", מיכאל חזר לחייך.
"היי מי אלה?", שאלה בחורה שבאה והתיישבה ליד מיכאל.
"או הי! חבר'ה זו שיר, שיר זה ניר אל הסאונד, וזה איתי שסיפרתי
לך כל כך הרבה עליו".
"הי!" היא אמרה וצחקקה.
"שיר החברה הראשית שלי. יש לנו כימייה מטורפת, כל שאר החברות
אם תשאל אותי לידן אני אגיד שאני אוהב אותן באופן שווה, אבל
שיר זה ליגה אחרת...(וגם אם אני לא חושב ככה, המספר של הסיפור
חושב וגורם לי להגיד את זה!)".
"תודה!", שיר צחקקה.
"קוראים לך שיר?, משום מה חשבתי ניקול קידמן", ניר אמר לשיר.
"חחח לא...", שיר המשיכה לצחקק.
"איך הכרתם?", איתי שאל.
"ובכן הייתי באיזה מועדון עם חתולים ממש מגניבים. כולם שם
התלבשו בסגנון שנות ה40, עם כובעים וז'קטים מגניבים. הייתה
הופעת בלוז-סול על הבמה ושיר הייתה הזמרת. היה לה ועדיין יש לה
קול מעולה, איך ששמעתי אותו התאהבתי בה, לא הייתי צריך להגיד
לה, ניגשתי אליה אחרי ההופעה והסתכלתי לה בעיניים ופשוט ידענו
את זה. מאז ומתמיד היה לנו כמו תודעה משותפת, אי אפשר להסביר
את זה ממש, אבל היא יודעת את מה שאני יודע ואני יודע את מה
שהיא אומרת לי... שיר נתנה לי מטרה בחיים, מקודם כן הייתי עובר
בן מימדים ומנסה לחקור ולעזור תמיד, אבל לשיר היתה מטרה בחיים.
שיר הייתה לוקחת כוכבי רוק בלי ביטחון וגורמת להם להרגיש שהם
מגניבים!, שהם באמת הדבר האמיתי ושאין אף אחד יותר טוב מהם
במימד!. והיופי ששיר אומרת כאלה דברים, יש בה משהו כל כך כן
ואמיתי שהם לא יכלו לא להאמין, הסיבה לזה זה בגלל ששיר יודעת
לזהות כישרון אמיתי ובאמת כל מי שהיא בחרה לעזור לו - הצליח
בגדול!. אז אני הצטרפתי למסע הזה והייתי לוקח תמיד את האומנים
האלה ובינתיים מפתח להם את המחשבה והחיבור הרוחני שלהם
למוזיקה...", מיכאל סיפר.
"כן... אני כיום בצבא זכויות היוצרים, אני אמורה להיות שם עוד
שנה וחצי אבל אני לא סובלת את זה, לא יודעת למה עשיתי את
זה...", שיר לא צחקקה.
"אל תדאגי שיר, תזכרי! מסלול הזהב!", מיכאל ליטף אותה. "אז...
מה קורה אתך איתי, שמעתי שאתה עושה מוזיקה בעצמך! התפוח לא
נופל רחוק מהחתול!", מיכאל קרץ.
"אמ... כן... אני עושה מוזיקה ויש בחור אחד שקוראים לו קשת,
ששונא מוזיקה בכל הדם שלו ויצא למסע מטורף להשמיד אותה! הוא
חייב להיעצר, האלים בחרו אותי למשימה הזו, הנה כמו שאתה רואה,
ניר אל הסאונד בכבודו ובעצמו כאן! ורצינו", איתי נקטע,
"רציתם שאני אעזור, בטח אחי! הכול בשבילך! אבל דיבורים כאלה אי
אפשר לעשות בחדר הזה, הבא נעבור לחדר המלחמה ונתחיל לתכנן"
מיכאל אמר...