יש לי כל כך הרבה סיבות להמשיך הלאה. כל כך הרבה סיבות להתגבר
על מה שהיה - לנסות לבנות את עצמי מחדש, למצוא את עצמי כבנאדם
חדש.
כל כך הרבה אנשים שגורמים לי לחייך, שגורמים לי להרגשה טובה.
המון אנשים שעושים אותי ברגעים מסוימים כ"כ מאושרת, אבל בכל
זאת אני מרגישה תחושה מגעילה בפנים.
אני מרגישה כאילו נשמתי עזבה אותי, אולי בגלל שאני לא יודעת
לשכוח את העבר. לא יודעת להניח אותו במקומו הנכון. אולי העובדה
שאני כ"כ חזקה אבל בעצם אני לא.
אני סותרת את עצמי במלא דברים. אני מרגישה שאני לא מכירה את
עצמי, לא יודעת מה מאפיין אותי, ואולי אני פשוט מפחדת לגלות.

יש לי כל כך הרבה סיבות לאהוב את עצמי - אבל אני מוצאת עוד
יותר סיבות שגורמות לי לתעב את עצמי.
אני משערת שזה אצל הרבה אנשים - שאני לא היחידה שברגעים
מסוימים רוצה לקבור את עצמי ובזמנים אחרים אני פשוט מתגאה
בעצמי.
למרות שאני שונאת להיות אני, אני לא יכולה להכחיש שאני אוהבת.
כנראה שאני אוהבת את זה שאני סותרת את עצמי. כנראה שלמדתי
לאהוב.
למרות כל הסיכויים אני ממשיכה לחלום כמו ילדה קטנה. אני לא
רוצה להפסיק לעולם. אני אוהבת להתנתק מהמציאות שבה אני חיה.
אבל תמיד כואב לי לנחות חזרה לאדמה, כי באותו הרגע אני לא
חושבת על הדברים הקטנים והגדולים שהופכים את חיי לטובים. אני
נוטה להתמקד בכאב, בפגיעות, בבגידות ובכל האכזבות שלי - וזה
כואב, אווו כמה שזה כואב לי. אבל למדתי להתגונן מפני עצמי.
מפני הנפילות הקשות הללו. למדתי להיות אדישה לכאב.
לפעמים אני מצליחה להגעיל את עצמי, שאני עושה לאחרים מה שעוללו
לי. אני רוצה להאמין שאני לא אותו אדם טוב שמאמין לכולם. אני
באמת לא מאמינה לכולם. אני לא מאמינה לאף-אחד. איבדתי ביטחון
לגבי כל האנשים שאני מכירה ואף אוהבת. אני כבר לא סומכת על
אף-אחד ואני מרגישה כ"כ בודדה, אבל אין לי את האומץ לשנות. אני
מעדיפה להסתגר ולחוות מספר דברים לבד, בלי לחלוק, בלי לספר -
רק אני ואותו מעשה.
אין לי כבר את השקפת החיים - לספר על הכל לאנשים הקרובים,
ואולי אני מפסידה הרבה, אני למדתי לשמור לעצמי דברים. וזאת
הרגשה מאד מוזרה - קצת כואבת וקצת נעימה. נעים לי שיש לי סודות
מאחרים ושאני לא מספרת אותם לאף-אחד. לחלק מהאנשים זה לא נובע
מחוסר אמון, כי יש אנשים שבחיים לא בגדו בי, שתמיד היו שם
לצידי וסבלו איתי הכל. אולי הם לא רבים אבל הם קיימים. הסיבה
היא מעין הרגשה שאני לא אקבל את ההבנה מהם. וזה מפריע לי, אבל
בכל זאת אני לא מסתכנת.

הפחד הכי גדול שלי זה שאני אשאר לבד, אבל לפעמים זאת המשאלה
שלי. אני באמת כבר לא יודעת במה אני רוצה לזכות בחיים האלו.
אני אפילו לא יודעת אם אני רוצה עוד בחיים הללו. אבל בכל זאת
אני ממשיכה, עד שיגמרו לי הכוחות - בדיוק כמו כולם.
השאלה עוד כמה זמן אני אחזיק מעמד. זה דבר שאני לא אדע עד שזה
יתגשם.