אני מודה
שלפעמים אני חונקת
אותך כמו חבל.
מאיימת להסגר עליך,
ולקטוע את קצב חייך
ונשימותיך הקצובות.

ולפעמים כשאני חושבת עליך
עלינו
אני חושבת על הכל ועל כלום ביחד.
לעולם לא תדע
כמה מפתה אותי,
להשבר עכשיו.

אולי אני חייבת להפסיק
ואולי סתם קשה לי
עכשיו
בלעדיך
כי היית ועודך
חלק בלתי נפרד
ממני
ועכשיו אני ריקה.

כמו בקבוק זכוכית-
שקופה.
כשאני נשברת,
ומחכה כמו פיסת נייר
שתבוא.

כשאני תולשת אותך
מהחיים שלי,
אני מנתקת את החוט הכי מרכזי
וארוך בהם,
ופתאום רע לי שוב.

הייתי נותנת הכל
כדי לחבק אותך עכשיו
לנצח.
להרגיש את גבך
שוב
בקצות אצבעותיי
הרועדות.

תשמע אותי בוכה,
ותלחץ יותר חזק.
על כל הנקודות הנכונות -
רק כי אתה יכול.

אני אשאיר לך קצת דמעות למזכרת,
שישאר לך משהו ממני
כשתעזוב
והפעם
לתמיד.

הייתי אומרת לך,
אם הייתי יכולה.
אבל אטמת את פי בסרט
חזק
פי שניים ממני.

אני כלום מלבד דמות
שהולכת ומתפוגגת באפלה,
ואתה כלום מלבד הכל.

מטיילת כמו אליסה,
בעולם שכולו דמיון
"תתעוררי למציאות"
אתה מפציר בי,
ושוב הכל נעלם.

הייתי נותנת את הנצח
כדי לחבק אותך
לעד
ולהרגיש את עורך החם,
בקצות אצבעותי הקפואות.

הלוואי שהכל יתנפץ לך
מול עינייך הגדולות,
וכל העבודה הזו,
תתברר כשגיאה
בזבוז של זמן יקר מפז.
נעוריך.

ואם הייתי יכולה,
הייתי מתחרטת על הכל,
וחוזרת לזרועותיך,
עכשיו הן מחפשות
ולא שלי.

הייתי מקבלת אותך חזרה,
ולוקחת הכל,
כדי להשאיר אותך איתי.

סליחה.

לא נותר לי כלום לומר.
אל תרשה לי לברוח,
וארגיש בטוחה מתמיד.
כמו פעם
כשהיה לך אכפת באמת.

עכשיו כבר לא.

15/1/05