באתי לאסוף אותך למסיבת סוף שנת י"ב. בחוץ היה קריר ונהיה לי
עור ברווז, ראיתי זקן מושיט לי יד עם כמה מטבעות ומבקש עזרה.
הכנסתי יד לכיס אך הוא היה ריק, אמרתי "מצטער" והרגשתי את הבעת
הבוז שלו עליי.  המשכתי ללכת ובדרך כבתה מנורת הרחוב וקול
מריבת חתולים צלצל באוזניי כאילו מישהו תופף לי ליד האוזן.
הגעתי לבית שלך, הוא נראה די בית של מכשפה וקליפות סיד עפו
מהקיר אל הדשא ליד הרגליים שלי. החלון בקומה העליונה היה פתוח
ולו היה וילון סגול, ידעתי שאת הבת היחידה במשפחה ושיערתי שזה
החדר שלך אז צעקתי לך לרדת למטה ואחר כך שמעתי צעקה שאומרת:
"אני כבר יורדת!" הדלת נפתחה בחריקה וראיתי אותך: שיער חום
אדמדם (מחינה), חולצה שחורה עם כתפיות שנופלות במקצת, מכנסי
ג'ינס בהירות ונעליים עם ריצ'רץ' ועקבים.
החמאתי לך על התלבושת ויצאנו לדרך. בזמן שדיברת אלי כל כך הרבה
ועשיתי פרצוף מתעניין אני לא הקשבתי לך כי באותו זמן חשבתי כמה
אני אוהב אותך וכמה אני מת להדביק לך נשיקה למשך שעה ארוכה
מאוד. הגענו למסיבה, שמענו מבפנים קולות של ילדים מתרגשים ושל
אנשים רבים מפטפטים אחד עם השני. נכנסנו לאולם דרך דלת הכניסה
הענקית וראינו את המורה שלנו לשיעור דרמה מברכת אותנו שהגענו
בשלום (היא דוסית) ומזרזת אותנו שנתכונן למופע הסיום. שאלתי
אותך אם את מתרגשת ואמרת לי שכן אבל רק בגלל שבסוף הסיום את
צריכה לנשק את רועי טיבורי, "מלך הכיתה". אחרי ששמעתי את זה
הלכתי לצד וכבשתי את פניי בזרועותיי ואמרתי לעצמי שאני אפס ואם
ככה אני אהיה עם בנות אז אני אהיה רווק לכל החיים.
הדרה החננה והמשקפופרית של הכיתה באה אליי כשעל גבה תלוי השלט
תבעטו בי וניחמה אותי ללא הצלחה שלנשק אותה זה לא כל כך גרוע
ואני אתגבר על זה עד החתונה."לא בטוח", מלמלתי בשקט. "מה???"
היא שאלה אותי. "לא משנה", החזרתי בתשובה ומשם הלכנו לשים את
התלבושות של המופע. המופע התחיל ובגלל שאני השחקן השלישי הכי
גרוע בכיתה ולא בחרו אותי לשום תפקיד בהצגה הלכתי לאט כי ידעתי
שאין לי מה להילחץ לא להגיע למופע, הרי אם אני לא אהיה במופע
הוא יהיה הרבה יותר טוב.
התלבשתי והתיישבתי על רצפת העץ הישנה של האולם בתקווה שלעולם
לא יגיע תורי לעלות על הבמה ולראות אותך מנשקת את הילד הגועלי
הזה, רועי, קיבלתי בחילה רק מלחשוב על זה. ועכשיו הגיע הרגע
ש"ציפיתי לו בכיליון עיניים", שמעתי את המורה שלנו מזמינה את
כל הילדים לעלות על הבמה ומחיאות כפיים עלו מהקהל. עליתי על
הבמה בשקט והסתנוורתי מכל האורות שהיו על העיניים שלי ואז
שמעתי את כולם מתחילים לספור 10, 9 ,8, ראיתי את הדרה עומדת
לידי ומחייכת וגם היא סופרת לאחור 7, 6, 5, 4, הרגשתי צמרמורת
בגבי מלראות אותך נשענת על רועי וגם את סופרת 3, 2, 1, 0 לפני
שהבנתי מה קורה מישהו סובב אותי ועצם לי את העיניים והרגשתי
מגע מאוד, מאוד לח על השפתיים שלי. חשבתי רגע מה קורה כאן
והבנתי שכל הכיתה שלי מתנשקת אחד עם השני, לא יכולתי לסבול את
זה יותר והסתכלתי עליך ועליו מתנשקים, צעקתי: "אני אוהב
אותך!!!"
כל הקהל, המורה שלי והכיתה שלי הסתכלו עליי בתדהמה. הרגשתי
מחנק בגרון וידעתי שעוד שנייה אני אציף את האולם בדמעות, יצאתי
בריצה מהדלת הראשית והתחלתי ללכת לבית שלי. שמעתי עוד מישהו
יוצא מהאולם ולא התאפקתי לא להסתובב לראות מי זה, הסתובבתי
וראיתי אותך רצה אליי. כשהיית כמה סנטימטרים ממני אמרת מהר:
"גם אני". לא הספקתי לפעור את פי כי את עשית את זה ונתת לי את
הנשיקה החלומית שכל גבר היה רוצה שאשתו תיתן לו. סיימנו את
הרגע המדהים הזה ואמרת לי בלי לחכות שאני אשיב, שאת רוצה שנהיה
חברים ובטוחה שגם אני רוצה. חייכת ונתת לי עוד נשיקה ומהר
הלכת, במרחק של 5 מטרים ממני אמרת: "ניפגש עוד שבועיים, אני
נוסעת לסיני". את הלכת ואני נשארתי המום מכל מה שהתרחש בחמש
דקות האחרונות.
הלכתי לבית שלי והמשכתי לחשוב על זה במשך כל השבוע וחצי
האחרונים. בינתיים בבית ספר אף אחד לא דיבר איתי וכשהתקרבתי
למישהו הוא התרחק ממני. אחרי שבוע וחצי הסתכלתי בחדשות בתקווה
לראות שמרווין טיבורי קיבל התקף לב ומת, ואז שמעתי שהגיעה אל
הקריינים ידיעה חדשה ומרעישה שהיה פיגוע בסיני והמון אנשים
נהרגו. ידעתי שאת היית במלון "הילטון טאבה" ואז שמעתי את
המקומות שבהם התרחשו הפיגועים ואחד מהם היה הילטון טאבה.
הקרינים אמרו את שמות ההרוגים ואחת לפני האחרונה שמעתי את שמך!
הרגשתי שהלב שלי נופל מהמקום ושאני רוצה למות יחד איתך. נפלתי
על השטיח, התחלתי לבכות וחשבתי שהעולם זה המקום הכי גרוע שיכול
להיות.