פורסם ב"הורים וילדים" גליון אפריל 2004


בזמן האחרון התפרסמו שני מחקרים, שנראים לי קשורים האחד בשני.
המחקר האחד טוען, בקצרה, שבעריכת קניות, נשים הן אגרניות,
וגברים- ציידים. כלומר, שאנחנו עושות קניות כדי לשמור על
המלאי, ואילו הם, כלומר הגברים, עושים צייד גם בסופר, בו הם
מחפשים מציאות. המחקר האחר אינו טוען כלום, אבל מתפלא מאוד
לגלות שגברים מוציאים הרבה יותר מנשים על בילויים בבתי קפה.
מה הקשר בין שני המחקרים האלו? או כמו שאומרים אצלנו, מה הקשר
בין מחט לת%ת? אז זהו, שזה פשוט: שניהם מוכיחים שאין לכותבי
מחקרים שום מושג על מה שעומד מאחורי בזבוז כסף, או בשמו הרשמי:
קניות. כל אשה היתה יכולה לספר להם, לאותם חוקרים ממגדלי השן,
שגברים מבזבזים הרבה יותר, נוצץ יותר, טפשי יותר, אבל תמיד
באים עם יופי של תירוצים לכל קנייה.

קניות הן לא פונקציה של צורך, אלא פונקציה של רצון. מכאן,
שאינני מכוונת לקניות של לחם וחלב, אלא למה שגורם לנו להוסיף
לעגלה סט חדש של כוסות לקפה בדרך לקופה, רק כי הפרחים שעל
הכוסות הולכים יופי עם העיצוב של הסלון. קניות, בהנחת היסוד,
הן משאת נפש. מצב רגשי בו האושר מתרגם לכך וכך מוצרים חדשים
שמלווים אותנו, בסוף היום, הביתה. שם, בבית, נסדר אותם אחר
כבוד על המדף, ומיד נפסיק להתעניין בהם, כי הם כבר שלנו,
ונחשוב קדימה, על הקניות הבאות שאנחנו חייבות, כלומר רוצות,
לעשות.

קניות מספרות עלינו המון. מי אנחנו ומאיזה מין אנחנו ומהי
תמונת הבית המושלם שמתחבאת אצלנו בראש, אבל לפני שנפקיר את
הנושא לחסדי האקדמיה (וכבר ראינו אלו מחקרים יבשושיים זו יכולה
להנפיק), בואו ננסה לבד.
להלן: 5 קטנות על קניות.


נשים קונות

נשים אינן בהכרח אגרניות, כלומר קונות כדי לקיים מלאי, ואינן
תמיד ציידות- שתרות אחר מציאות. הדבר החשוב ביותר לאישה, מה
שמניע אותה לעבר הקופה, אל התשלומים ומשיכת היתר, הוא, מה אם
לא,  האהבה. נשים צריכות לאהוב את מה שהן קונות, בגד או בושם
או האריזה החמודה נורא של הניילונים לסנדוויצ'ים, כדי לעשות את
הקניה.
כמו עם בחור חדש, לפני שאנחנו מחליטות על התאהבות והליכה
משותפת הביתה, אנחנו משחקות בכאילו. אנו מביטות במוצר ומנסות
לדמיין איך הוא יראה אצלנו בבית. האם הוא יתאים? האם הוא לא
יעמוד בסתירה למשהו אחר? האם הוא ישתלב יפה עם החבר'ה? כמו עם
גבר חדש, אנחנו מנסות לעשות קצת דימיון מודרך לפני שאנחנו
מציגות אותו לחברים ולמשפחה. אחרי הכל, הוא עומד להיות חלק
מהחיים שלנו.
שלושת שלבי הקניה הנשיים, הלא הם ההתבוננות, הרכישה בעיניים
וההתאהבות הרגשית, אינם מצביעים, חלילה, על חוסר שיקול דעת,
כפי שיטענו ידידנו הגברים, אלא על שיקול דעת אחר, נשי ורגשי.
יבואו גברים ויטענו שאנחנו קונות בלי לחשוב. זה לא נכון. אנחנו
חושבות המון. רק לא על מה שהם חושבים. הם יתעסקו בזוטות כמו
הספק חשמלי ושנות אחריות, ואנחנו נחשוב איפה בדיוק נשים את זה,
ואם הוא לא גדול מדי בשביל המדף שמעל לטלויזיה, ומה תגיד החברה
הטובה ואם זה יוציא לה את העיניים, או לא.


גברים קונים

אז קודם כל, גברים הם אכן ציידים במהותם, והם באמת מבלבלים
קניות עם ציד. הבעיה מתעוררת כאשר הגבר המצוי מחליט לצוד לאו
דווקא את הרכישה המשתלמת ביותר, אלא את הרכישה מנקרת העיניים
ביותר, לפי העיקרון של "הממותה שצדתי גדולה הרבה יותר מהממותה
של משה."  מישהו ממקורבי, לא נסגיר קירבה משפחתית, חיפש
באינטרנט מדפסת ביתית לאשתו. קניתי! הוא בישר לה בגאווה בסוף
היום. ולא סתם מדפסת פושטית, כמו שרצית, אלא מדפסת- סורק-
מכונת צילום- טרנזיסטור- פנס והכל באחד. התקציב למדפסת
המקורית, כמובן, הוכפל פי חמש. למה קנית את המפלצת? שאלה אשתו
בעצב. כי זו מכונה פנטסטית, הוא אמר, וכי תמיד רציתי כזו.
הסיפור נגמר בכך שלאותו בחור יש צעצוע חדש, שתופס את כל המקום
על השולחן, ואני, כלומר אשתו, יושבת עם המחשב על הברכיים.
גברים לעולם לא יתפסו קונים במקומות שאינם גבריים פרופר. אם
תקחו אותם לאייס, או להום סנטר, או לטמבור, הם ובעלי חברת ויזה
יזרחו מאושר. אבל אם תקחו אותם לקנות בגדים, למשל, או חלילה
לקנות משהו לבית, הם ינבלו כמו פרח בקוטב ויתלוננו על מר
גורלם. ככה זה. אה, הם גם ישמיעו לך תוכחות עמוקות הקשורות
במצב הכלכלי, בחשבון שלכם בפרט ובמשק הישראלי בכלל, ויתהו
תהיות פילוסופיות עמוקות כמו מי המציא את השטיח ולמה צריך
לקנות כזה, אם יש ריצפה בחינם.
טריוויה: הידעת שבמחיר חולצה חדשה במשביר אפשר לקנות
1,500,000 מסמרי פלדה?


נשים וגברים קונים יחד

היה לי פעם חבר, שכל כך שנא לעשות קניות, עד שבימים שבהם החליט
לבוא איתי לסופר, הייתי רצה כאחוזת תזזית בין המדפים, רק כדי
שנצא משם מהר ולא אואשם בבזבוז זמן מיותר. למותר לציין שהייתי
שוכחת חצי מהדברים ככה, ו"עושה" את הסופר פעמיים, מה שהיה גורם
לאווירת נכאים כללית.
נשים רבות לא אוהבות לקחת את הגבר שלהן לקניות, והן יודעות
בדיוק למה. זה לא כיף, סחה לי מי מהן. הוא כל הזמן עושה
פרצופים ומתווכח איתי על מה שאני שמה בעגלה. אני שמה משהו,
ו-הופ! הוא מוציא.  מישהי אחרת סיפרה לי שהחבר שלה מצפה ממנה
לנווט בין המדפים ברמה של ניווטי לילה בצנחנים, כך שאם היא
צריכה להגיע פעמיים לאותו מדף, הוא מתעצבן, כי שם הם כבר היו,
ולמה היא לא תיכננה, לא פחות ולא יותר, את המסלול שלה מראש...
גברים יודעים גם לעצבן באופן פסיבי, ואז הם עומדים בצד עם
פרצוף של קדוש מעונה, מחכים שתסיימי כבר, או הולכים בהפגנתיות
לחכות לך באוטו.
אפילו אם תקחי גבר לעשות קניות בתחום שהוא לא מבין בו כלום, זה
לא יפריע לו למתוח ביקורת ולהציע הצעות ייעול. השווית
מחירים? הוא ישאל  אותך בעוד את מלטפת בחיבה וילון, מועמד חדש
לסלון.  אולי יש כזה יותר זול במקום אחר? ואולי מוכרים את זה
גם בהום סנטר? מוכרים, וזו, אגב, הסיבה למה. כי הוא יקח אותך
להום סנטר כדי לקנות כל דבר, אבל כל דבר, שאפשר. העיקר שיהיה
קרוב למקדחות חשמליות.
יש גם התקלויות מסוג אחר, לרעתנו, דווקא. אין כמונו, הנשים,
במזמוז זמן ובהיה מתמשכת, וזה יכול להטריף לא רק גברים, אלא גם
נשים בעלות תכלית. כמוני, למשל.  אם אני הולכת לקנות תיק חדש
ומציעה לחברה לבוא איתי, אני יודעת כבר מראש, שנעבור בכל חנות
אפשרית, רק לא בחנות תיקים. החברה תחזור הביתה עם סיכות חדשות
לראש, שפתון, תחתונים לילדים וכמה קפואים מהסופר, ואני אחזור
עם רגליים נפוחות וכאב ראש. ככה זה, כל אחת והמזל שלה.


קניות וילדים

הקשר בין ילדים לקניות מתחיל כשהם עוד בבטן. אין קל (ולא
מוסרי, אם יורשה לי) מלשכנע זוג בהריון מתקדם להוציא אלפי
שקלים על חבילת לידה שכוחה בעיצובה, ולאו דווקא ביכולת המעשית
שלה. כולנו עברנו את השלב בו קונים עץ מייפל מלא, מצוייר
בציורי ברווזונים, רק כדי לגלות שהילד מעדיף לישון בעריסת
הפלסטיק או לול הרשת הזול שקיבלנו מדודה סימה.
כל עוד הילד קטן ובר שליטה, כלומר טרם החל לזחול וללכת, הקניות
ואנחנו מסתדרים מצויין. הוא יושב בעגלה, ואנחנו מתוודעות
למדפים חדשים, מדפי התינוקות. כשהיורש מתחיל לזוז בכוחות עצמו,
אנחנו אומרות בצער שלום לחנויות לכמה חודשים לא קצרים. אין
גבול לכמות הפדיחות שהיורש יכול להמיט על ראשך, החל מלהקיא
עליך באמצע הסופר פארם, ועד לבניית (ושבירת) מגדל של כוסות
בחנות כלי בית. אין ספק, מתחילת גיל הזחילה ועד לתחילת גיל
השוחד, עדיף להשאיר את החנויות מחוץ לאג'נדה היומית.
עניין מעניין נוסף הוא הקשר הלא מוכח בין הילד לבין אבא שלו,
בכל הנושא של בזבוזים. לאחת מחברותי יש תיאוריה מוצקה בנושא.
היא מאמינה באמונה שלמה שהתינוק שלה מקבל שוחד סמוי מאביו מרגע
שנולד, כדי שיפריע לה לקנות. אחרת איך תסבירו את העובדה שבכל
פעם בה היא מחליטה לקנות משהו, הינוקא נתקף צרחות אימים
שמניסות אותו ואותה החוצה מהחנות? כשאותו ינוקא החל לזחול,
אגב, שיטות ההנסה שלו מהחנויות הפכו אקטיביות, ואפקטיביות,
הרבה יותר, ואותה חברה לא עשתה קניות בשקט כבר כמה שנים,
למגינת ליבה ולשמחתו של בעלה.


הורים ומלכודות צרכנות

אנחנו ההורים מהווים את האוכלוסיה הטובה ביותר לפיתוי, עבור כל
מי שרוצה למכור משהו. לא רק שלמדנו, כמו כל עמישראל, להרגיש
שמחים ומאושרים כשאנחנו קונים משהו (אחרת איך תסבירו את העובדה
שללכת לקניון  = ללכת לבלות?), גם הסכמנו להכניס לנו לראש
שהורה טוב משמעו הורה קונה. זה מתחיל הפוך. קודם כל משכנעים
אותנו שאם לא נקנה, סימן שאנחנו לא דואגים לילד שלנו. מכאן ועד
להפנמה שכדי להיות הורים טובים, אנחנו חייבים לקנות, הדרך
קצרה.
ואנחנו קונים.. אוהו איך שאנחנו קונים. על חבילת הלידה כבר
דיברתי. אחריה מגיע תור הצעצועים ההתפתחותיים לתינוקות, שאם לא
נקנה אותם אז הילד שלנו בטוח יהיה בהקבצה ג' בחשבון. אחר כך
מוכרים לנו חוגים לבני חודשיים וחוגים לבני שנתיים וחוגים
לאנגלית וחוגים לאינטגרלים בגיל הינקות ומה לא.. את הדבר הכי
חשוב לילד שלכם, זמן רגיל ופשוט אתכם, אף אחד לא ינסה למכור
לכם, מהסיבה הפשוטה שזה לא עולה כסף, וחוץ מכם ומהילד שלכם, אף
אחד גם לא מרוויח מזה.
אין ספק שמלכודת הצרכנות הכי מפחידה היא כשהילדים שלנו לומדים
לבקש מותגים. לזה, ברוך השם, עוד לא הגעתי, כי הילדה שלי צעירה
מדי, אבל זה שם, מחכה לי.. אני יודעת.. העתיד שלי מלא בברביות
ונעלי ספורט עם נצנצים ואופניי אני לא יודעת מה ורק תיק  כזה,
עם הדמויות האלו, ולא אותו תיק בדיוק בלי הציור בחצי מחיר.
אמא'לה!!