פורסם ב"הורים וילדים" גליון אוקטובר 2003


בשנים האחרונות הצלחנו להפוך נושא יקר ללב , אך פשוט יחסית,
לפרויקט המילניום. המדובר, כמובן, במתן שם לרך היילוד. אל נא
תטעו. זהו לא רק שם, אלא סמל שמקפל בתוכו מעמד חברתי, דעה
כללית על החיים, מוצא משוער ועתיד נראה לעין. כאילו והקטנטן
שרק נולד נושא על גבו מותג, ולא שם. בהתאם למגמה התפתחה לה
תעשיית שמות עניפה, מעין ענף גידול משגשג שמנפק מדי שנה שמות
חדשים ומחודשים. שימו לב, חוברת השמות הולכת ותופחת בכל
שנתון.

אם פעם העניין היה פשוט יחסית, וכמו שיאיר לפיד אומר, "פעם
קראו לילד משה", הרי שהיום זה כבר כמעט לא קיים. כשפגשתי את
בעלי היקר, שאלתי אותו איך קוראים לבני משפחתו. זו היתה שיחה
שכזו בין בני זוג טריים, שהולכת ומתמשכת אל תוך הלילה. לו,
אגב, קוראים ציון. איך קוראים לאחותך, שאלתי? עליזה, הוא השיב.
ואיך קוראים לסבא וסבתא שלך? שאלתי. נו, מה את חושבת? הוא ענה.
ציון ועליזה.
היום זה כבר שם שני. אצלי במשפחה יש שלוש נכדות שהשם השני שלהן
הוא חנה, על שם סבתא חנה האהובה, שאינה נשכחת. אבל לקרוא לילדה
בשם ראשון חנה? זה כבר יותר בעייתי.. נו, כמו משה.
כן, היום כבר כמעט ואין משה-ים. להפך. הכנסו נא לגן, כל גן,
ותראו את רשימת השמות של הילדים. אני מתערבת איתכם שיהיו שם
שלוש עמיתיות, אולי אחד מהן בן, שני עומרי ויונתן אחד.

כשהבטן הולכת ותופחת, במיוחד אם מדובר בהריון הראשון, כל עניין
השמות נראה הרה גורל, ומעסיק אותנו שעות נוספות. אולי בגלל
שהשם הופך את הלא נודע שבבטן למישהו יותר מוחשי, אולי בגלל,
כמו שכבר תהיתי, שאנחנו מעמיסים עליהם, דרך השמות, את משאת
הנפש שלנו. מה שאותי מעניין בשנים האחרונות הוא המגוון הלא
יאומן של שמות, עבריים יותר ופחות, שמופיעים חדשות לבקרים.
אלישע ושון וניקה ואנה ועמליה ומה לא. הכל הולך.

לי אישית מצלצלים באוזניים כל השמות שאינם "משלנו". אני מוכנה
לקבל את השם המופרך ביותר, כל עוד הוא עברי למהדרין. הנהיה אחר
שמות זרים נראית לי נובעת מביטול עצמי, שלנו ושל התרבות שלנו.
אחרים בוודאי יעדיפו איזו אנה אירופאית ועדינה על פני אברהם
אותנטי מזרח תיכוני. כל אחד וטעמו, כל אחד ונטיות ליבו.

כדי להקל על ההתמצאות בשוק השמות, אנסה למפות את כל העסק
ולהבין מי נגד מי, ומה נגד מה. ברשותכם, מדריך השמות העדכני
לשנת 2003. כמובן, לא סופי:


המקראיים
לפני די הרבה שנים הזדמן לי להכיר ילד קטן ואדום תלתלים ששמו
בישראל היה אלישע. כדי לסבר את האוזן, אוסיף ואומר שהוריו היו
תל אביביים ברנז'איים לחלוטין, אפילו סלבריטאים, ושהאזור בו
גדל לא היה בני ברק, אלא גן מאיר. ובכל זאת, אלישע. אל אלישע
הצטרפו במרוצת השנים עמליה, דוד, נעמי (איזה שם יפה!) ואבשלום.

ההורים המקראיים שולחים יד אחורה, אל הדורות הקודמים, דרך
השמות של ילדיהם. יש לנו בתנ"כ שמות יפים כל כך, הם חושבים,
שרק מחכים שניזכר בהם ונוציא אותם אל האור. והם מוציאים אותם
אל האור, בהחלט. רוב השמות נהדרים, לא אכחד: יהודה וגבריאל,
אביגיל ואבישג, יואב ואבינועם, ישי והגר. אבל יש, איך לומר,
נטיה קצת מוגזמת לפעמים, לשחזר שמות שנשמעים אולי טוב על
גיבורים מקראיים אפופי תהילה, אבל קצת פחות טוב על תינוקות
רכים, שאורכם קצר ממספר ההברות של שמם. דרך אגב, הידעתם ששם
קווקזי נפוץ למדי הוא.. רמב"ם?

החקיינים (משון ועד שונטל)
יושבת לה אם עבריה גאה בגינה הקרובה לביתה, וצופה באם אחרת:
היא נראית צברית גזעית דור שלישי לפחות, ואז היא פותחת את פיה
לקרוא לבנה הקטן, ומה יוצא לה משם? האם יוסי, או בני, או אבי
או משה? האם בנימין, או יהודה, או דניאל, או אביתר? אמיתי?
שחר? גונן? אלון? לא. היא קוראת לו שון. והוא בא.
החקיינים לא רוצים באמת להיות ישראליים. חו"ל זה יותר יפה,
והאמריקנים יותר בלונדיניים. למה לבזבז זמן על שמות ישראליים,
שלא לדבר על שמות יהודיים, אם אפשר לתת לילד שם לועזי יפה?
החקיינות החלה, כך סיפרו לי, עם ביקורה של אלינור רוזוולט
בארץ, לפני די הרבה שנים. תחת כל עץ ועל כל גבעה צצו להן
אלינוריות קטנות וענוגות, שבינן לבין תה בגבעת הקפיטול, כפי
שאתם משערים, לא היה דבר. מאז אלינור היו לנו אנות למכביר,
ותום שהוא טום ומייקל במקום מיכאל ולי ומאי ויולי ועוד כל מיני
טריקים חמודים שנועדו להפוך אותנו לאמריקנים חייכנים וכחולי
עיניים.
ולמה שונטל? תשאלו, למה לא? זה נשמע יפה, לא? ואריסטוקרטי כזה,
אירופאי אפילו. אז מה אם אין לזה שום משמעות?

הטבעיים
כשהמקראיים חזרו למקורות, וילדו את אבישג ואת אבינועם,
וכשהחקיינים רק התחילו עם אלינור רוזוולט, הטבעיים חזרו לטבע
והולידו את כל העצים, הפרחים ומקורות המים האפשריים. בדור
הראשון, השפוי, קיבלנו את אלון וארז, צאלה ואלה, לילך ועירית,
רותם ויובל וטל. בדור השני, שלא לדבר על השלישי, הטבעיים הלכו
והתפרעו. אם אפשר יובל, אז למה לא אגם? ומה עם ים, ונהר, וגשם?
אם אפשר צאלה, אז למה לא שקד? ומה עם גפן? ואם גפן, אז למה לא
פטוטרת? וכן הלאה, וכן הלאה.
ההורים הטבעיים שנטיפיים במקורם. הם מחוברים יותר לטבע, ופחות
להסטוריה או לתרבות. גם באנגלית יש שמות טבעיים כאלו, וגם
באנגלית זה נשמע קצת מוזר (זוכרים את השחקן ריוור פניקס?)
ההורים הטבעיים רוצים יותר מכל להתמזג. קצת טבע ורוגע, והם
מאושרים.  קצת פחות מאושרים עלולים להיות הילדים שלהם, שניטל
עליהם להתמזג בחברת בני גילם, כשהם נושאים שמות כמו דולב, או
בר, או אגמית.
החייתיים: החייתיים הם תת קבוצה של הטבעיים, אבל הם
מתהדרים  בשורשים יהודיים. התחלנו באריה וזאב, צבי ודוב,
המשכנו בגאון לדור הבא: אייל, עופר, יעל וכפיר, והיום, מיוחדים
שכמונו, אנחנו כבר בדולפין (כן, כן), וישנה גם איילת השחר,
ויעלת החן, ועוד היד נטויה.

היוניסקסיים
לפני כך וכך שנים היה זוג הורים ששבר את ראשו בחיפוש אחר שם
מקורי לבת שלו, ואז בא להם הרעיון: למה שלא נקרא לה יובל? שאלה
האם. כי זה שם של בן? ענה האב בשאלה,  אז מה, אמרה האם, זה
נורא מקורי. כך, אחרי אותה יובל היפוטתית, נולדו להן אלפי
יובליות בנות, ועמיתיות בנות, ודורון בנות, וסתיו ואביב בנות,
ולי יש כמה שאלות לשאול: למה אין בנים עם שמות של בנות? מה,
ליאורה לבן זה לא מקורי? ולמה אין בנות שקוראים להן מנחם? זה
עוד יותר מקורי!
מה שעומד מאחורי ההחלטות היוניסקסיות האלו זה לא הפזילה לתרבות
האמריקנית, כמו ההתעלמות במפגיע מאחד מעקרונות הבסיס של השפה
שלנו, וגם של התרבות שלנו, כמובן: יש בנים ויש בנות, ויש הבדל
ביניהם. באנגלית אין הפרדה כזו, לא בשפה וכנראה שגם פחות
בתרבות, וזה בסדר, זה בסדר לשאוף אולי לתרבות שהיא פחות
דיכוטומית בחלוקה למינים, אבל למה דווקא דרך השמות? עוד מעט,
ותזכרו שאמרתי לכם, יהיו כאן בנות שיקראו להן בן. והן יבואו.
... הבת!
תופעת לוואי שאינה נלקחת בחשבון, כטבען של תופעות לוואי, היא
סיומת "הבת" המוצמדת לכל ילדה קטנה שהולכת בעולם עם שם של בן.
כן, הורים יקרים, לא מספיק לקרוא לילדה אופיר, צריך לוודא
שכולם ידעו שהיא בת, ולא בן. כבר בגן הילדים, אם לאופיר שלנו
יהיה חבר ששמו אופיר, הם יכונו אופיר (סתם) ואופיר... הבת!
בבית הספר העסק הופך רשמי, כי המורים כותבים לעצמם את מין הילד
ברשימה השמית, כדי שלא להתבלבל. כך בכיתה רגילה תהיינה עמית
הבת, ודורון הבת, ויובל הבת, ועידן הבת, וגיא הבת, ובלי
שתכננתם מראש, לילדה שלכם יהיה שם ארוך, בן שתי מילים: השם
עצמו.. והבת! קחו זאת בחשבון, במיוחד אם אתם אוהבים שמות
קצרים.
מעניין לראות, שבשמות שכבר הופקעו ממש, ישנו גם "הבן". עמית
הבת, ועמית הבן... נועם הבת, ונועם הבן...

הקוסמופוליטיים
הקוסמופוליטיים הם כמו החקיינים, אבל בסטייל, ובזה אמרנו הכל.
תום הוא לא כדי להשמע כמו טום, חלילה, זה פשוט תום- תמימות
כזה- הבנתם?
אז תום, ומיה (אפילו המצאנו לה משמעות עברית), גאיה וקאלה
ואורין. רק זאוס חסר בתמונה, וישו אולי גם.
אנחנו לא כאן, אומרים מי שנתנו שמות כאלה לילדים שלהם. אנחנו
לא באמת כאן, בישראל הקטנה והמזיעה, ואם אנחנו כאן, זה זמני,
וצריך לחשוב קדימה. אולי הילד יהיה מתכנת בעמק הסיליקון? למה
שהשם שלו לא יהיה מראש בהתאם?
אם כבר לחשוב קדימה, שואלת המכשפה שבי, למה לחשוב קדימה בכיוון
מערב? נראה את ההורה שיקום ויאמר: קראתי לבן שלי מחמד, כי זה
דומה למוחמד, ולכו תדעו, אולי הילד יהיה מתכנת בסלע האדום?
איכשהו, הקוסמופוליטיות שלנו מתעלמת מהקרוב ומחפשת, כמה מוזר,
כמה שיותר רחוק.
ועוד כמה תופעות מוזרות...
- הורים סדרתיים, המעניקים לילדיהם את השמות בסדרות: עודד,
עדי, עידו ועידן.. גולן, ירדן, שרון ו... אכזיב... כינור ומחול
ושיר (אמיתי!) וכן הלאה.
- המקראיים בעל כורחם, של הילדים כמובן: מדין ואדום, איוב
ואלקנה.
- והכי נחמד, בסוף: קרנית וערמונית. בחיי, שלא המצאתי.