הימים שאחרי אבדן העובר שלי היו הקשים ביותר בחיי. עזבתי את
עבודתי, כי לא הייתי מסוגלת לחזור לשם. כל דבר הזכיר לי את
תקופת הריוני. את היום בו הודעתי להם על הריוני והמנהלת צעקה
עליי: "את לא חושבת שהיית צריכה לדווח לי מראש שאת מתכננת
הריון לפני שקיבלת את המשרה? אני סמכתי עלייך ובקרוב את תיעדרי
שלושה חודשים מהעבודה". את ימי העבודה המייגעים בארכיון בהם
נתנו לי למרות מצבי להרים כרכים עבים של עיתונים ולהביאם
ללקוחות.
זכרתי גם את תגובתו של ערן, בעלי, כשסיפרתי לו על כך: "עדיף
לעסוק בספורט בתקופת ההריון מאשר לשכב בשמירת הריון. זה לא
יזיק לך".
בבית הרגשתי שקשה לי עם מאיה, בתי בת השלוש, שדרשה ממני המון
תשומת לב, כי לא הבינה לאן נעלמתי לה לחודש ימים, כשהייתי
מאושפזת בבית החולים, וכל הנסיונות להסביר לה שהייתי חולה מאד
עלו בתוהו. היא היתה צעירה מדיי והיתה זקוקה לאמא שלה, שתכין
לה את האוכל שהיא אוהבת, שתכבס את בגדיה, שתשיר לה שירים
ותקריא לה סיפורים כל לילה לפני השינה, ובעיקר שתחבק ותנשק
אותה כשהיא חוזרת מהגן. פתאום לא היו לי הכוחות לתת לה תשומת
לב כמקודם ולשחק איתה בשעות אחר-הצהרים. גם בענייני הבית לא
היה לי כוח לטפל. ערן תבע ממני לתפקד כרגיל, כאילו לא קרה כלום
- אבל הרי קרה לי דבר נורא, איך אפשר לעבור לסדר היום? בהדרגה
הלכתי ונשאבתי לתוך מצב של אין אונים, חוסר רצון לקום בבקר
ולהתחיל יום חדש, עגמומיות מתמדת ולבסוף דיכאון משתק.
בני משפחתי לא הבינו מה קורה לי. הרי יש לי הכל: בעל מסור,
ילדה מוצלחת, בית יפה. מדוע אינני מרוצה? ככל שניסיתי להסביר
הלכתי ושקעתי יותר ויותר בייאוש, עד שנגעתי בקרקעית התהום.
הרגשתי שאין לי עוד על מי לסמוך. גופי בגד בי. בעלי לא הבין
אותי. ילדתי הפכה קשת התנהגות מיום ליום. מאין יבוא עזרי?
שכבתי במיטה במשך ימים שלמים, נזכרת ב-54 שעות הסיוט שעברתי
בחדר הלידה, כאשר ניסו לשווא לגרום לי ללדת את עוברי, שמת
בשבוע ה-22 להריון. למרות כל חומרי זירוז הצירים שהזריקו לי
ולמרות הכאבים העזים שחשתי - הלידה לא התקדמה. הרגשתי יותר
ויותר רע, הייתי בצום וסבלתי מהקאות ומשלשולים. בשלב כלשהו,
כשלמרות תלונותי לצוות חדר הלידה על הרגשתי הגרועה הוסיפו לי
עוד חומרי זירוז, הרגשתי שהרחם שלי נקרע. ואז אירע "הנס" והגיע
מנהל חדר הלידה לביקורת, העיף מבט אחד ופסק: "מכאן לא תצא לידה
- מיד לחדר ניתוח". למעשה הוא הציל את חיי. הניתוח הקיסרי
הסתיים ב"הצלחה" - הצליחו לעקור מגופי את העובר המת, אבל
הסיבוכים היו גדולים. סבלתי מאובדן דם רב, שטפי דם פנימיים
בבטני, בצקת ברגלי וחום גבוה. רחמי נפגע וסיכויי להרות בעתיד
היו קלושים לדברי הרופאים. הם לא נטלו על עצמם אחריות למה שקרה
לי, וטענו שזה היה מקרה נדיר מאד של הריון שדומה להריון מחוץ
לרחם. קשה מאד לאבחן ולטפל במקרה כזה, ולכן אין זאת אשמתם
שהפסקת ההריון הסתבכה כל כך.
האכזבה הקשה ביותר בחיי היתה לשכב במחלקת הנשים כה סמוכה
למחלקת היולדות, לשמוע את בכי העוללים הרכים ולדעת ששוב לא
אחווה אמהות. "נשמות טובות" שרצו לנחם אותי אמרו לי באטימות:
"אבל יש לך ילדה בבית, זה לא סוף העולם". אני הרגשתי שזה כן.
כשחזרתי הביתה "שבר כלי" מבית החולים התקשיתי לישון בלילות.
בשעות של לפנות בוקר, כשפקחתי את עיניי לאחר עוד לילה של נדודי
שינה ואור החמה היה מכה בי סנוורים, הייתי שומעת את קרקור
העורבים מבשר הרע האומר: עוד יום של סבל מתחיל. במשך הימים
הייתי נוכחת בבית בגופי בלבד. לא מצאתי עניין בשום דבר ולא
יכולתי להתרכז בשום פעילות. הרגשתי שאני רק מפריעה לבעלי
ולבתי, שהמשיכו בחייהם, וגוררת אותם עימי מטה במקום להביא להם
תועלת כלשהי.
במשך שעות הייתי מתלוננת להוריי שאין לי טעם לחיות. הם היו
מסבירים לי שוב ושוב שכדאי לי להחזיק מעמד כי המצב ישתנה, אך
לא האמנתי להם. בסופו של דבר, בעצת בני משפחתי, הלכתי לטיפול
פסיכולוגי והתמודדתי עם רגשות האבל העמוקים שלי ועם אכזבתי
העצומה מחוסר התמיכה של בעלי לאחר האבדן: הוא המשיך לעבוד
כרגיל ואף התחיל ללמוד לתואר שני בעיר מרוחקת ונעדר הרבה מן
הבית בשל לימודיו.
למזלי היו לי שני גורמים ששיחקו לטובתי במשחק החיים: היו לי
הורים שתמכו בי תמיכה בלתי-מסוייגת ועמדו לצידי "באש ומים",
והיתה לי ילדה קטנה, שהיתה זקוקה לי. שני הגורמים האלה משכו
אותי בסופו של דבר מעלה מקרקעית התהום, רגע לפני שהיה מאוחר
מדיי, וגרמו לי לחזור ולהיות חלק מהעולם שסביבי. הבנתי שערן
הגיב למה שקרה לנו בדרך אחרת ממני, כי על כל אדם אבדן כזה
משפיע אחרת. הוא הרגיש שהוא חייב למצוא לו תחום עניין חדש
לעסוק בו וברח ללימודים. אני לעומת זאת הבנתי שמה שיעזור לי
להתמודד עם האבדן הוא ההתמקדות בילדה שיש לי במקום בילד שלעולם
לא יהיה לי. השקעתי את כל האהבה שהיתה לי במאיה, ומאיה החזירה
לי אהבה והתפתחה לילדה כשרונית ביותר. מצאתי את עצמי נהנית
ממנה עד מאד.
באיטיות בניתי את חיי מחדש. מצאתי עבודה אחרת - טובה יותר.
למדתי לתואר שני וסיימתי את לימודיי בהצטיינות. הזיכרון של מה
שקרה לי נשאר תמיד בתודעה. לעיתים אפילו לחשוב על מה שקרה היה
מכאיב מדי. אבל עם חלוף השנים הכאב התעמעם והפך קהה יותר.
גיליתי שאני אפילו מסוגלת לספר לאחרים על מה שקרה לי ולהזהיר
את חברותי לא ללכת לאותו בית חולים ליולדות. לא מצאתי טעם
לתבוע אותם על הנזק שגרמו לי. האם יש בכלל פיצוי כספי לנזק
כזה?


נכתב במסגרת סדנת כתיבה יצירתית בהנחיית הסופרת אסתי חיים.
תודותי לאסתי חיים על הסיוע בעריכה.