פעם שמעתי סיפור.
סיפור על ילדה עצובה.
היא לא ידעה למה היא עצובה, היא פשוט הייתה.
הילדה הייתה כל כך עצובה שבכתה.
בכתה המון.
בכל פעם שנרגעה והפסיקה לבכות לקחה הפסקה של שתי שניות ושוב
החלה להתייפח.
דמעותיה לבנות, לא שקופות, לא תכולות, לבנות.
הן היו דמעות גדולות, לבנות ועגולות עם קודקוד בסוף.
הייתה תקופה שהילדה הייתה מאושרת וכל הזמן צחקה.
אבל אז שוב חזרה להיות עצובה והמשיכה לבכות.
אחרי כמה שנים הגיע איש לביתה.
הוא מצא את הילדה שוכבת מתה במיטתה.
היא שכבה בשלולית לבנה.
הילדה כל כך בכתה עד שמתה, היא לא רצתה להיות עצובה.