בתוך שיריון שבלול היא גרה. מכוסה בשכבות של כיעור וגועל. של
שומן וקללות הנורות מבחוץ על ידי העוברים ושבים. וגם על ידי
הנשארים. אפל וקריר שם בתוך השבלול. דביק ואלים וסגור. מחשבות
על אור שמש התרוצצו לה בראש. על דשא ירוק וליטוף. אך היא היתה
סגורה לה בתוך השבלול. בלי אף אחד שיושיט יד, שיגיד מילה טובה
ויעטוף בחמימות. אך היא שם גרה, בתוך קליפת שבלול, סגורה לה
מחוץ לעולם. ובבדידות ובחושך היא גרה לבדה, עם מחשבות על העולם
שליד. דמעות סיפקו לה מים ושומן יש בשפע, אך לא היה די לה בכך,
לדיירת השבלול. לפרוץ חפצה החמדנית. אספה לה, הגרגרנית, כל
גרגיר של רצון שהיו מפוזרים בביתה. קילפה את הגועל, קילפה את
השומן והקללות נסו בבהלה ממראיה החדש.
קרן אור שמש נכנסה לשריון והזמינה את הדיירת החוצה. אור השמש
סנוור והכאיב לעיניה אך היא המשיכה להיאבק ולטפס. היא יצאה
החוצה, אותה חמדנית, אל העולם שנראה כה קסום ונוצץ. העוברים
נעצרו והשבים ונבלמו כדי לברך אותה כששבה מגלותה. בפנים
נעימות, בפנים מזמינות, איחלו לה דרך צלחה. כה יפה ומופלא נראה
העולם, אך היא לא למדה שלא מסתכלים בקנקן. היא יצאה לחפש את מי
שילטף ואת מי שיעמוד לצידה.
לא הייתה צריכה לחפש הרבה זמן כי ישר כשיצאה הבחינו בה השדים
היפים. נראים כה רכים, כה מופלאים אך אסור להאמין ישר למה
שרואים. הראשון, בכל הדרו, שלח יד וליטף את לחיה הבתולית.
כשהבחינה בו, התמימה, שילחה יד בחזרה וחשבה שמצאה לה חתיך. ידו
של השד ליטפה ברכות אך ידו השנייה הייתה עסוקה באחרת. חיש קל
הוא הלך, אך לא לפני שלקח, את החרב שתקע לה בלב.
אותה תמימה מדממת לא התייאשה וחיפשה עוד חיבה מסביבה. מהר מאוד
הגיע שד שני במפתיע ושילח שוב את היד. הטיפשה הפגועה שילחה יד
חזרה כדי לגעת בלחיו המזמינה. אך מהר מאוד הבינה שידו השנייה
שילחה יד אחרת אל גופה וביקשה לנצלה. בדימום מתגבר התרחקה אותה
טיפשה, מהשד השני. אך, כמובן, לא לפני שלקח את מבוקשו.
בצליעות מכאיבות, עם יד על הפצע, התמימה ממשיכה בחיפושה.
התמימות לא עזבה, היא עדיין רוצה, למצוא את אותה אהבה. בדרך
המשיכה ומהר מאוד פגשה בשד השלישי על הדרך. היא חייכה אל פניו
וגם הוא מהר מאוד עזב עם היד שאת מבוקשו כבר הגשימה. בשלב של
גסיסה, נעצרה הטיפשה כדי לתת מנוחה לתמימות הדולפת. טיפות,
טיפות של תמימות עזבו את אותה דיירת לשעבר אך עדיין השאירו
מזכרת.
השד הרביעי, נאה מקודמיו ולו לשון מלטפת. לשונו התעקלה וכמובן
פיתתה, אך הטיפשה איננה נופלת. התאמץ לו השד בדבריו היפים,
מנסה להפנט את הדיירת. אך היא עוד הינה עומדת ולו לא נותנת את
ידו לשלח לפנים. התעקש לו השד, שעדיין חושד, בשארית התמימות
שנשארת. התעקש וקרא לתמימות העיקשה להגיח מבין המעמקים.
והתמימות הגיחה, בסופו של דבר, ומילאה את הטיפשה בשקרים. כרגיל
הטיפשה, לתמימות נכנעה ונתנה לשד להגיע למקומות האסורים. שמח
לו השד אך התעקש לסיים את מלאכתם של קודמיו השדים. לקח לו
אקדח, כיוון וירה וניפץ את התמימות לרסיסים.
וכעת היא גוססת, לבדה בודדה, בעולם שנראה לה מקסים. מנסה היא
לשוב לביתה השיריון, אך זוהי אפשרות לא קיימת. השריון מנופץ כי
זהו גופה הגוסס של הילדה שאפילו לא הגיעה לגיל עשרים. התיישבה
לה הילדה, בשלולית דמה, בוכיה ופצועה קשות. מבקשת היא לחזור
לאותו השריון אבל איש לא מקשיב לטיפשים. מחשבות על השריון הלא
קיים, לבדידות ולקור, בלי כל השדים. חסרת שריון, חסרת אהבה היא
יושבת לבדה בדרכים.
מעניין אם היא למדה, מכל מה שעברה, שלא כדאי להתעסק עם שדים.