שעתיים אחרי חצות והגשם רוקד סטפס על האספלט לכבודי. לבד,
זרוקה כמו כלב באמצע הרחוב, תחנת אוטובוס ועליה מרוח פוסטר של
דוגמן בתחתונים שמפרסם משקה קל, היא לי למפלט. עזבת אותי
להירקב פה לבד, העיקר שחם לך ונעים במונית. ואפילו הסכמתי.
"בטח, אין בעיה. סעי. הגשם בטח יפסק עוד מעט." כנראה שלא
ניחנתי בכישוריי חזאות יוצאים מן הכלל.

בחורות בג'ינס ובמעיל שחור כבר לא מעניינות כנופיות של בחורים
מפונקים ואלימים בשעות הקטנות של הלילה. הגשם מספק לי חומת מגן
מהעולם ואף אחד לא יכול לגעת בי כשאני כאן.
ככה אני יושבת לי לבד ואנשים עולים אליי לרגל. הם שואלים אותי
שאלות על מהות הקיום ועל חיי המין שלהם ואני משיבה במבט מאופק,
שלא לצחוק מהטיפשות שבשאיפות שלהם. אני הגורו הגדול. הם שואלים
ואני עונה. הם לא יודעים ואני לא מגלה [את מה שחשוב] ורק מלקטת
פיסות מידע קטועות ומחלקת להם בעטיפות של טופי.

גם את כמו כולם לא נמנעת מלבוא ולבקש עזרה. עלית אליי לרגל
באחד מחודשי הקיץ, חודשי הקמילה שלי. שאלת אותי למה ואני
סיפרתי לך שכולנו אינטרסנטים. בין אם במודע ובין אם לא. הבטת
בי במבט הזה ששמור רק לי, מטיל ספק ומתנשא ואני בטלתי את
חשיבותו בהינף יד.

והנה עכשיו ההיסטוריה חוזרת ואני מוכיחה לך על בשרי עד כמה
שצדקתי. איך הלכת ככה מבלי לחשוב והשארת אותי בודדה וגלמודה,
בקרב מול איתני הטבע.