נעלתי את הדלת.
אתה כבר חיכית לי בארון. נכנסתי אליו והתחבקנו. שאלת מה שלומי,
אז פשוט חייכתי כי ידעתי שהתשובה לא באמת מעניינת אותך. אתה
הסתפקת בחיוך והתחלת לפתוח את כפתורי החולצה שלי, כפתור -
כפתור.
הורדת אותה ופתחת את החזייה האדומה שלי במיומנות מרשימה.
העברת את ידייך החמות על הלחיים שלי, הכתפיים, הזרועות,
המותניים, תפסת את כפות הידיים שלי והנחת אותן על החגורה שלך.
פתחתי אותה, בעוד אתה הורדת את מכנסיי ואז גם את שלך, כרעת על
ברכייך ונישקת אותי בפופיק.
הרגשתי את המחנק בגרון, נשענתי אחורה ועצמתי עיניים, נושכת את
השפה התחתונה.
ברגע שהתחלת ללטף את גבי התחתון, התכופפתי אלייך ועטפתי את
עצמי בך, טומנת את לחיי החמות בחזה הנעים שלך ומרטיבה אותו
בדמעותיי.
חיבקת אותי חזק וליטפת את גבי החשוף בצורה כל כך מצמררת.
הסתכלתי לך בעיניים, ניגבתי את הדמעות ויצאתי מהארון, משאירה
אותך שם קצת המום.
זרקתי על עצמי בוקסר וגופיה, לקחתי מסטיק ואת המפתחות לאוטו,
זרקתי את הצמיד שלי על המיטה וירדתי למטה.
עשרות נמלים התרוצצו על השביל שליד ביתי, מאות עלים צבעוניים
כיסו את המדרכה האביבית - קייצית ואלפי מחשבות חלפו לי בראש
בזמן שרצתי לאוטו.
התנעתי אותו והעפתי מבט חטוף לחלון חדרי, לא היית שם. עדיין
מחכה לי?
הרגשתי את לחיי בוערות והגברתי את המזגן והרדיו לעוצמה
מקסימלית. שיר מועדונים קצבי הכאיב לי באזניים ובמחשבות בזמן
שרגלי לחצה יותר ויותר חזק על הגז.
"את רואה את עצמך?" שמעתי לפתע את גוני. "את תהרגי את עצמך. לא
חבל? את יודעת מה מחכה לך בבית?"
"-שקט!" קטעה אותה לואן. "סעי, סעי, תאווררי קצת את המחשבות
ואת הגוף. ממה את פוחדת?! ואת יודעת שזו מפלצת שמחכה לך שם.
עושה לך בלאגן בגוף והרס במחשבות".
"לא עכשיו", ביקשתי. "תיעלמו בבקשה". אבל גוני ולואן מעולם לא
הקשיבו לי והמשיכו לריב ביניהן, צורחות זו על זו ומוציאות אותי
מריכוז. בלמתי בפתאומיות.
"גוני, לואן! שקטטטטטטטט!"
גוני קפצה מכתפי ראשונה. לואן החליקה מכתפי השנייה כמו מגלשה
ודקרה אותי קלות באצבע עם ציפורניה השחורות. הסתכלתי עליה בכעס
ומצצתי את אצבעי המדממת. "עופו!"
גוני פרשה כנפיים לבנות, לואן שחורות, והן עפו משם אל גלגלי
המכונית ונעלמו תחתיהם.

לפתע הכל התקרר והרגשתי איך הנשימות שלי הופכות אחידות יותר.
החלפתי תחנה, שיר נוסטלגי שטף את חושיי. בעיניים חצי עצומות
המשכתי לנסוע, הרגשה כבדה מלווה אותי. איפה אתה עכשיו? על מה
אתה חושב?

הגעתי לגן שלי והחניתי את האוטו בצורה די עקומה. רצתי לנדנדה
שלי, רומסת את הדשא המושלם והפרחים הכתומים בדרך. הפעם לא אכפת
לי. התיישבתי, עצמתי עיניים ודחפתי את עצמי, מעלה מטה, מעלה
ומטה.
והרוח ליטפה את פניי וייבשה את מה שנשאר מהדמעות שנקוו לי בקצה
הריסים, אני עפה. נוגעת - לא נוגעת בעננים עם האף, טועמת קצת
כוכבים על קצה הלשון ו... רגע, באמת יש לי משהו על האף.
"גוני?!"
פקחתי עיניים והיא הסתכלה  עליי בחיוך שובבי. "מה עכשיו?..."
אבל לפני שהיא הספיקה לענות לואן הדפה אותה וסגרה בידיה הקטנות
את השפתיים שלי.
"גוני ואני הגענו להחלטה ובגלל שהיא כזאת פחדנית יפת נפש, אני
אגיד לך את זה!" גוני נעמדה בחשש במרחק בטוח ממנה.
"החלטנו שאת לא הולכת אליו יותר. את מתחילה להעדיף אותו על
פנינו ומיום ליום הוא מדבר אלייך יותר, את מתחילה כבר להרגיש
אותו יותר חזק מאשר אותנו וזה ממש לא מתאים!!!"
מאחור גוני מלמלה משהו.
"אני לא חושבת שאני שואלת אתכן", אמרתי בעצבים.
"זה בגלל שהוא מזיין אותך, נכון?! את חתיכת זונה!!!"
"לואן!" התפרצה גוני, "איך את מדברת אליה? את רוצה שהיא...
ש... שהיא תמח..."
"אל תעלי את זה על דעתך אפילו, רכרוכית קטנה! אנחנו כבר חלק
ממנה!"

"די כבר!" צעקתי, מרגישה איך לחיי מאדימות שוב ואת ראשי עומד
להתפוצץ.
"מה תעשי?! תלכי לצעצוע שלך?! תלכי להיות הבובה שלו? תהיו חייל
ובובת חרסינה? ממתי חיילים מזיינים בובות על חוט?"
"לואן... פשוט שתקי".

השארתי אותן שם, לואן צורחת וגוני בוכה, נסעתי לאט ובטוח
וקניתי לי גלידה בטעם וניל. כמה פשוט. לפעמים נראה לי שאני לא
מכירה אותך בכלל, בחיים לא הייתי מנחשת איזה גלידה היית רוצה
עכשיו.
חזרתי הביתה ופתחתי את דלת הארון. לא היית שם.
נשכבתי על המיטה ובהיתי בתקרה ואז שמעתי אותך בא. לאט - לאט
ובשקט. פתחתי שוב את דלת הארון וישבת שם, יפה ומהפנט כל כך
וסחפת אותי אלייך. "תתנגדי", לחשו לי גוני ולואן, ביחד.
"תתנגדי, תתנגדי".
אבל אתה שמכיר אותי כל כך טוב, פנית ישר אל נקודת החולשה שלי -
הצוואר.
"תתנגדי".
עצמתי עיניים.
"תתנגדי".
נשכתי שפתיים.
"תתנגדי".
אני מתמכרת, מתמכרת...
"תתנגדי!"

"אני חייבת..." החנקתי דמעה והרחקתי אותך ממני, כך שנשימותייך
החמות ליטפו את צווארי. "אני חייבת למחוק אותך".
"את לא..." לחשת באוזני והפנטת אותי עם העיניים שלך.
"את חייבת, את יודעת שאנחנו צודקות".

"את כולכם".
דממה המומה השתררה בחדר ואז הם נעלמו.
אחד - אחד נעלמו, ונשארתי לבד.

ואתה עדיין מנסה לחזור לפעמים, אבל אני חזקה ממך. הארון שלי
נעול כבר כמה שבועות וכל הבגדים מפוזרים על הרצפה. רק החזייה
האדומה שלי עוד שם, איתך.
לואן וגוני נעלמו לגמרי ואני מנסה להדחיק את הגעגועים, כי זה
לא יכול להיות אמיתי. לפני חמישה ימים מישהו חדש התחיל לדבר
אליי, בינתיים הוא רק עוד קול קטן, אבל בטח זה עוד יתפתח.
נכון שאתה לא כועס? נכון?