עם כל תינוק שנולד
מתהפך לו שעון חול
לעבר הבלתי נמנע
עם כל גרגיר בוגדני
המחליט לעבור לצד השני
כך עוברת לה שנה
ובקיום המוזר שלנו
שהכל הוא מיקרו קוסמוס של הכל
כנראה שלדבר אין חשיבות חוץ מלהווה
אז למה להתחבט בחרדות, פחדים ועכבות
במקום במעשה
כן במעשה... לתת מלחמה
להסתכל לפחד, חרדה ועכבה בעיניים
ולהרגיש קצת נשמה
אז אולי תפסיד ואולי לא
אך לפחות תדע שמיצית כל גרגיר במלואו
וכשייגמר שעון החול
עם פול הגרגיר האחרון
וכשמולך יעמוד הבחור הרזה
עם הגלימה והקילשון
האם תלך אחריו בהכנעה וברצון?
כי מי שנלחם עם מר מוות
וממאן לבוא אחריו
כנראה שלא עשה מספיק מלחמות
עוד בזמן חייו |
