"לא רוצה לעבור לעיר אחרת לתיכון!" אמרה נועה בת ה-12 ברוגז
שצעקה לאמה. אבל שום דבר לא עזר, אמא אמרה "לא מעניין אותי,
הדירה בשכירות בראשון לציון. תכירי חברות חדשות, יהיה לך טוב,
את תראי!". זה לא עזר בכלל. נועה בכתה כי תיפרד מחברתה הטובה
דנה, שהן חברות מאז שהיו תינוקות והן כמו אחיות. היא בכתה לה
בטלפון ודנה השיבה "לא נורא, נועה, ניפגש בחופשים ונבלה, אל
תדאגי". נועה השיבה "אבל... הכל חדש שם, החברים, המורים, העיר,
ביה"ס, הכל! אני לא יודעת מה לעשות, זה יהיה קשה בשבילי! ומחר
אני עוזבת!! לא רוצה לעזוב את עיר מולדתי..."

הגיע יום חדש והמשאיות באו והעמיסו את הרהיטים והסיעו אותם
לראשון לציון. נועה בכתה ונפרדה מחברתה דנה, דמעות אבל הגיע
הרגע שצריך להיפרד. היא אמרה "תבטיחי לי שתשלחי לי מכתבים
ונשמור על קשר". דנה אמרה "מבטיחה, אל תדאגי, נתכתב באייסיקיו
ובמסנג'ר". לרגע נועה שמחה קצת בגלל שתשמור על קשר עם דנה.

אמא הייתה עסוקה בעניין הבית ואת נועה שלחו לבת דודה שלה
שימרית בת ה-15 שהייתה כמו היועצת האישית שלה לגיל ההתבגרות.
היא השיבה "נו ועכשיו מה הבעיות שלך בגיל ההתבגרות? את שמחה
לעבור לעיר חדשה?" בשאלות הציפה שימרית את בת דודתה נועה, שלא
ענתה על כולן, אבל הדבר העיקרי והקשה היה שהמעבר לחטיבה, לעיר
חדשה, להכיר חברות חדשות, זה קשה מאוד. נועה חשבה שמצבה החברתי
יהיה מאוד ירוד, לא כמו בת"א שהיא הייתה מקובלת מאוד.

הגיע יום הלימודים הראשון, נועה מתוחה מאוד. אמא אמרה לה לא
להיות מתוחה ושהכל יהיה בסדר. היא הלכה לכיתה ז3, זאת הכיתה
שבה שמו אותה. כהן נועה, כך היה רשום. ההנהלה של התיכון אינה
יודעת שאביה התגרש מאמה, אך אין צורך לפרט. נועה שמה את הציוד
שלה וראתה שתי פריקיות מתקרבות אליה מהכיתה, ואמרו לה בלגלוג
"מה קורה ברבי? כאן זה לא מכון יופי אז תתחילי להתרגל". נועה
לא ממש הבינה את פשר העניין אבל פחדה, עכשיו מה יהיה? בתיכון?
בחיים החדשים שלה בראשון לציון? מה יקרה? את זה עוד תדעו.
בקרוב ההמשך לסיפור!