תמונות. עוברות בראש. שמים. שקיעה. הרים. אושר.
כמה חודשים חולפים. התמונות נשכחות כמעט לגמרי. חושך. רק קור
וחושך.
שנים על גבי שנים של עצב. לילות שלמים של דמעות.
ברגע אחד הכל יכול להשתנות. או בחודשים ארוכים של ייאוש.
שנים של תהייה, מחשבה, הרהורים. שעות של מלנכוליה.
הגשם מטפטף על הגב, מציף כל פינה אפשרית. אין מחסה.
בריחה. מובילה לכל כך הרבה דרכים מפוקפקות. חשוכות.
לפעמים נדמה כאילו הכל חסר משמעות. סתמי. אבוד.
לפעמים אני לא מבינה מה הטעם להמשיך ולנסות. להתאמץ.
מילה אחת יכולה לשנות הכל. לעודד. לפגוע עד שברון לב. להחריב
עולמות שלמים.
חץ פוגע בלב ושובר אותו למיליוני רסיסים מזעריים וחסרי
משמעות.
בגדים נזרקים על גוף מבוהל, מגעיל. מזעזע אפילו. מוותר.
שום דבר לא נראה מבטיח. לא ההוה ולא העתיד. גם לא החיים עצמם.
מנסה להיאחז בקצה סירת הצלה שמישהו שכח פה פעם. מאבדת אחיזה.
דמעות מלוחות ומלוכלכות זולגות על לחיי בקצב מונוטוני. אדיש.
מרטיבות הכל.
שומעת צלילים נוגים ברקע שמזכירים לי ימים ישנים. שמחים.
עצובים.
מחפשת מוצא מהבור שנפלתי אליו ומתחתיי הקרקע נופלת מטה מטה.
מתרחקת.
אובדת עצות מתהפכת במיטה באי שקט. לא מצליחה להירדם.
שוכבת על הגב. ממשיכה לבהות בחור השחור המפחיד בתקרה הולך
ומתעבה.
מפחדת כל כך מההמשך ומבועתת מהמצב הקיים. לא מצליחה למצוא
כיוון.
שותקת. מדברת לעצמי. כותבת. בעיקר לא עושה שום דבר משמעותי.
מועיל.
עוזבת הכל. מרפה. עוצמת עיניים שכבר עייפו מדליפת הדמעות.
נרדמת. חוזרת לחלום.
מתעוררת. לסיוט. עוד יום של חוסר רצון להתעורר. לנוע. לראות.
עייפה. כל כך עייפה. לא חשוב כמה אישן עיניי תהיינה מכוסות
בעננים שחורים. מכבידים.
חושבת לוותר. לברוח. לעזוב הכל וללכת מפה. להיעלם. כל כך רוצה
להיעלם.
אף אחד לא יכיר אותי יותר ואני כבר לא אכיר אף אחד. עזובה.
אני בעולם שלי, שקורס לו אט אט. העולם מבחוץ. מתעלם. מרוחק.
משונה לי.
כך לפחות לא אצטרך להשלים עם האבדן. עם האדם החלש שאני.
פתטית.
שומטת את העיפרון מידיי והחבל שנמתח סביב צווארי סוף סוף
מצליח.
שקט. סוף סוף שקט. |