תמיד היא היתה אחרת אבל באותו יום היא היתה אחרת ממנה.
אהבתי אותה בגלל שהיתה מיוחדת.
היא תמיד היתה שם, הזכירה שהיא קיימת.
לעולם לא נעלמה בין צללי האנשים, כמוני ועל זה הערצתי אותה.
אבל באותו יום כשהיא רוקדת את הריקוד המטורף הזה, טובעת בתוכה,
שנאתי אותה, שנאתי את מי שהיא הפכה להיות .
היא צעקה ורקדה, רקדה וצעקה ואז הם באו לבושים בלבן ולקחו
אותה.
הם לקחו אותה, הכינורות הסיעו אותה אל ארץ אחרת, הקולות אמרו
לה ללכת.
עכשיו היא עזבה אותי, למרות שהיא לא ידעה ולא יודעת מי אני,
היא עזבה אותי, אני לבד, לא עוד תחת הצל שלה, אין עוד ממי
ללמוד, אני צריכה ללכת.
כי הרוע בלבן לקח אותה והיא ידועה כלא מוותרת, אז אני לבד.
כל מה שנשאר הוא לנגן לה מעבר לקבר הבלתי נראה שלה .
מחר אני הולכת לנגן לה ולרקוד לה על הקבר, שם בבית המשוגעים,
הלבן שוב רודף אחרינו, הם באים לקחת אותנו, הכינורות נדמו.
אני לא זוכרת באמת שאני לא זוכרת כלום, לא אל תקשרו אותימ ואם
תקשרו אותי איך היא תחיה, מי ירקוד וינגן לה, מי יפרוץ מתוכי.
עכשיו אני חייבת לצאת מתוך צללי האנשים, מתוך הצל שלה.
לא עוד מנגינה של חיים, סימפונית המוות התחילה.
והיא נטשה אותי לבד מולה, היא גדולה וסוחפת ואני קטנה.
היא נטשה אותי בקרב הכי חשוב שלה, היא נטשה אותי ואני לבד, לא
עוד היא.
"ברוכה הבאה ילדה "
"שלום גם לך עולם ."
והכינורות נדמו.